ערב הכלולות

כל הזכויות על הדמויות שמורות לגיי. קיי. רולינג

קרדיט על הרעיון והרקע של הפיקצר ללוסי מוד מונטגומרי, הסופרת שכתבה את אן שרלי...

כשהקיצה בבוקר יום כלולותיה מצאה לילי את השמש קורצת בחלון חדרה הקטן, ורוחות קלילות של ספטמבר משתעשעות בווילונות.

"אני שמחה כל כך שהשמש תזרח עלי" חשבה באושר.

בזיכרונה עלתה יקיצתה הראשונה - בחדרה הקטן - לאחר שקיבלה את המכתב מהוגוורטס, כשאור השמש התגנב אליה דרך משב פריחתו של עץ התפוחים שתחת חלונה.

לא הייתה זו יקיצה מאושרת שכן הביאה אתה את אכזבתה הרבה מאדישותו של אביה וקנאתה-שנאתה של פטוניה, אחותה.

אך מאז חזרה אליו לילי בחדווה מכל לימודיה, ובו ישבה באושר - ללא מילים - ביום אירוסיה.

לילות וימים רבים עברו עליה שם, מאז שהיא קטה ועד היום, ועתה עליה להיפרד מחדרה האהוב. יותר לא יהיה שלה.

~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~

בשעות שלפני הצהריים המתה אחוזת פוטר עיסוקים ושפעה חדווה.

מרי מדונלד וסופי סמית הגיעו מוקדם כדי להציע את עזרתן.

"אכן, אין ספק שזכית ביום נפלא לחתונתך, לילי" אמרה מרי, כשהיא עוטפת בסינר גדול את תפארת המשי של תלבשותה, "לא יכולת זכות ביום יפה יותר אפילו בהזמנה מיוחדת" אמרה סופי.

"אני באמת מקווה שאושרך יאריך ימים, ילדתי" נאנחה אימה.

היא קיוותה כך באמת ובתמים, והאמינה בכך, אך חששה שמא יש בכך משום התגרות בהשגחה העליונה, כשאת מציגה את אושרך לראווה באורח גלוי מדי.

לדעתה, היה צורך לרסן מעט את לילי, לטובתה שלה.

אך הייתה זו כלה מאושרת שירדה במדרגות המרובדות בשטיחים, באותה שעת דמדומים של ספטמבר.

תמירה וזוהרת בערפילית הינומת כלולותיה, וזרועותיה עמוסות ורדים.

ג'יימס שהמתין לה באולם הכניסה למטה, נשא עינייו אליה במבט מעריץ.

הנה היא שלו, סוף סוף, לילי חמקמקה זו שאותה ביקש זמן כה רב, שנכבשה בתום שנים של ציפייה סבלנית.

אליו היא באה בהתמסרות המתוקה של כלה.

האם הוא ראוי לה? האם הוא יכול לגרום לה אושר כפי שקיווה?

ואז, כשהושיטה את ידה, נפגשו עינהם וכל הספקות התפוגגו בוודאות של שמחה.

הם שייכים זה לזו ויביאו החיים בכנפיהם את אשר יביאו, הם לעולם לא יוכלו לשנות עובדה זו.

הם הפקידו את אושרם זה בידיה של זו ושניהם לא ידעו פחד.

הם באו בברית הנישואין באור השמש של הבוסתן, מוקפים בפנים נדיבות ואוהבות של ידידים ותיקים.

לא לעתים קרובות שרות הציפורים בספטמבר, אך אחת מהן שרה במתיקות מענף חבוי כלשהו בשעה שג'יימס ולילי חזרו על שבועותיהם הנצחיות.

לילי שמעה אותה, ורטט עבר בה, ג'יימס שמע ורק תמה, שכל ציפורי העולם לא פרצו בשירת הללויה. כמו שהוא רצה לפרוץ בה.

הציפור שרה עד שנסתיים הטקס, ואז חתמה בציוץ אחד קטן, שמח ומטורף.

הבית הישן, המוקף בוסתנים, לא ידע ערב עליז יותר מעולם.