הבחירה מהנבואה

וויתור זכויות לג'יי קיי רולינג :)
תהנו ^^^

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

שני תינוקות. זכרים.
שהצליחו להרוס לאדון האופל האגדי את היום.
שני התינוקות האלו הצליחו להטריד אותו ולגרום לו לתהות אם להאמין או לא לתחום הנבואות ותחומי המדיום.
כן, הוא שמע את הנבואה שנתנה האישה ההיא, טרלוני, והחליט שלא לשלוח את משרתיו הנאמנים לרצוח אותה כי היא יכולה להיות מקור כוח חזק מאוד, אם תעמוד לשירותו. כמובן, הוא הזכיר לעצמו אז, רק אם יחליט שהוא מאמין בתחומי המדיום. מה שבינתיים לא תקיף.
הוא הביט בפני התינוקות.
הם היו תמימים כאלה, כאילו הן מנסות להגיד: ׳מה פתאום? אלה לא אנחנו!׳
התינוקות בתמונה ניבטו אל וולדמורט, מסרבים להישבר. הפנים של וולדמורט התכרכמו, עד כמה שהן יכולות להתכרכם.
הוא ציפה להרגיש משהו כשהוא יביט בפנים של אויבו לעתיד. הוא ציפה...
אבל כלום.
הוא ניסה להצליח לחלץ מידע מהפנים הקטנטנות של התינוקות הרכים.
הראשון היה חיוור אך שמנמן מעט, שיערו השחור נראה מסודר ומאורגן, כאילו מישהו מטפח אתו יותר מדי.
עיניו החומות הביטו במתיקות אל המצלמה, אותה המתיקות שוולדמורט נגעל ממנה כל כך, מתיקות שהוא לא מצליח לחלץ ממנה דבר.
מאחורי התמונה היה כתוב: ׳נוויל לונגבוטום׳.
התינוק השני היה גם הוא בעל שיער שחור, אך הוא היה, בשונה לשיער של התינוק הראשון, מבולגן וסתור, כאילו הוא לא סורק מעולם.
אך את וולדמורט הפתיעו העיניים הירוקות שלו.
הן נראו... כל כך בוהקות על רקע פניו החיוורים ושיערו השחור. זה היה ׳הארי פוטר׳.
מי הוא הנכון?
הוא הביט שוב בתינוק ההוא, בפוטר, במבט ריק.
הוא נראה מוזר... באופן שהוא לא יכל לשים עליו את האצבע.
פראי?
לא, הוא לא היה פראי.
משוגע?
לא, הוא גם לא משוגע.
וולדמורט נאנח.
המילה הנכונה בדרך פלא נשכחה לו, כאילו היא מתחמקת ממנו בכוונה.
והוא שנא את זה.
הוא הפנה אל מבטו אל עבר התינוק השני, אל לונגבוטום, ובחן אותו בניסיון להגיע למסקנה שתשמש אתו קצת יותר מהמסקנה הכושלת וחסרת הצורה שהעלה על הארי פוטר.
התינוק הזה נראה לו...
מטופח. כן, זו הייתה המילה. התינוק הזה נראה כמו אחד שדבר לא חסר לו, נראה מלא בשמחת חיים ובסיפוק.
אדון האופל ניחש כי כמה דקות לפני שצולמה התמונה קיבל דבר מה שחשק בו.
אך אז הוא עצר. המידע הזה לא מועיל.
״הארי פוטר,״ לחש אדון האופל. ״נוויל לונגבוטום.״
הוא ניסה לגלגל את המילים על לשונו, אולי הדבר יגרום לו להרגיש משהו, לדעת מי הוא אויבו לעתיד.
אך שוב, הוא לא הרגיש דבר.
״מי מכם הוא האחד שעליו דיברה טרלוני בנבואתה?!״ צרח וולדמורט, מלא יאוש ותסכול. אלה היו דברים שהרשה לעצמו לעשות כשהיה לבד, כדי לא לגרום למאמיניו לפקפק בו.
אך שוב, אותה השתיקה ששנא כל כך.
הוא רצה תשובה, הוא רצה שתמיד יצייתו לו.
ונראה כי המקרה הזה לא מצליח לו, לאחר שטעם את טעם ההצלחה התמידית.
שני התינוקות המשיכו לחייך בתמימות, כאילו מלגלגים עליו בחיוכיהם המתקתקים.
דפיקה נשמעה על דלת החדר בו שהה אדון האופל.
״האדון?״ נשמעה לחישה.
״כן, הגברת לסטריינג׳. היכנסי.״
בלסטריקס לסטריינג׳ התקדמה אל עבר וולדמורט, קדה קידות ללא הרף. ״האדון.״
״מה בפיך, הגברת לסטריינג׳?״ לחש וולדמורט. הוא ידע שהדבר גורם לאוכלי המוות לחשוש מפניו, להעריך אותו בזכות אווירת המתח והמסתורין שנוצרת בזמן השיחה.
״אנא, אדון. קרא לי בלה.״ בלטריקס כרעה ברך לפניו.
הוא סקר את האישה שלפניו בפנים חתומות. פניה הנאים הביטו בו במבט מלא הערצה. שפתיה התעקלו להבעה מלאת מסתורין, אשר גרמו לוולדמורט לעצור ולתהות כמה האישה הזו למדה ממנו והאם אינו מפקפק ביכולותיה. ועיניה...
הן הזכירו לו מישהי נוספת.
״האם את קרובה של נרקיסה מאלפוי, אשתו הטרייה של לוציוס מאלפוי?״ לחש בקול המסתורי שחיבב כל כך.
האישה הנהנה. ״כן, אדון. היא אחותי.״
״אחותך, הא?״ שאל וולדמורט בהפתעה רגעית. ואז הוא התעשת. לא מול אחת ממאמיניו.
השתררה שתיקה, במהלכה בלטריקס התיישבה על הריצפה מול הכיסא שעליו ישב וולדמורט, מביטה בו בשקט, מלאת תהיות.
וולדמורט החליט שהוא יראה מלא כוח אם ישבור את השתיקה הזו.
״אז מדוע הגעת הנה?״ שאל בשקט.
בלטריקס לסטריינג׳ קפצה במקומה, מביטה בוולדמורט מופתעת.
ואז היא התעשתה, אך לאחר זמן ממושך שבו הביטה בוולדמורט בהפתעה.
יש לה מה ללמוד, תהה אדון האופל בינו לבינו. אבל יש לה פוטנציאל.
״אה, כן. פשוט... לא הייתי מרוכזת לרגע.״ 
״לעניין, לסטריינג׳.״ וולדמורט האיץ בה, מנסה ליצור מראה קשוח. 
״כן, סליחה. ואנא, קרא לי בלה.״ היא השתתקה לרגע ואז המשיכה לדבר. ״אני כאן כדי למסור לך, שאנחנו מוכנים לצאת להתנקש בחיי האחד שתבחר, אדון.״
״תודה לך.״ הוא אמר.
בלטריקס קמה ויצאה מהחדר.
״בלה.״ הוא הוסיף, למרות שידע שהיא כבר לא שומעת.
הוא החזיר את מבטו לתמונות.
״אם יש לך כסף, אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה. אבל אתה כאן, בבת יתומים, ואין לך כסף. אז תשתוק ואל תתלונן.״ זה מה שאמרה לו מנהלת הפנמייה, כשהוא התלונן שהוא לא מקבל מספיק אוכל בארוחות ושהוא רעב.
ואז, בהחלטה רגעית, הוא צעק: ״בלטריקס!״ בקול חד, שונה מהקולות המלחששם שהיה רגיל להשמיע מול אוכלי המוות.
האישה נכנסה שוב פנימה, מופתעת.
״רצחו את הילד, לונגבוטום.״ אמר, מחליט להאמין למשפט הזה ולהחליט את החלטתו על פיו.
הילד המטופח, לונגבוטום, האחר שנראה ששיערו הוא שיער מטופח, שפניו פנים מטופחות, ולא... מה יש בפוטר שאין בלונגבוטום? ולא... הא שוב לא ידע מה להגיד. אבל דבר מה לא מצא חן בעיניו בפנים האלה, דבר שהרתיע אותו מלהתעסק עם בעליהן.

רק לאחר מכן הוא הבין שזה היה הסימן שחיפש, החרדה וחוסר הוודאות.


~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~


ת"ב?
בבקשה!