רק הבזק אור ירוק

לילי ראתה רק הבזק אור ירוק והכול נגמר.

ג'יימס ראה רק הבזק אור ירוק והכול נגמר.

סיריוס ראה רק הבזק אור ירוק והכול נגמר.

רמוס ראה רק הבזק אור ירוק והכול נגמר.

אז למה סנייפ לא יכול רק לראות הבזק אור ירוק ושכל הסבל הזה ייגמר? למה הוא חייב, ברגעיו האחרונים על פני העולם הארור הזה, להרגיש את גופו הדואב מכאב ומייסורים בלתי אפשריים, לחוות שוב את רגעיו האחרונים.

 תמונות מבזיקות בראשו במהירות. לילי, לילי, לילי, לילי. לילי מופיעה בכל אחת מהן, ונראה שהיא הופכת ליפה יותר ויותר מזיכרון לזיכרון עד שהיא כבר יפה מדי, ורק הזיכרון שלה מכאיב לסנייפ. הוא מרגיש את שלולית הדם שנוצרת סביבו ויודע שהסוף קרב.

 הוא רוצה שהסוף יגיע, הוא רוצה שהכאב יסתיים. אבל הוא גם מפחד, מפחד כל כך. הוא מרגיש את העיניים שלו לפתע. הן כל כך כבדות, כאילו העפעפיים הפכו לשערי מתכת שמאיימים להיסגר בכל רגע. סנייפ מנסה להיאבק בהן, אך לבסוף מוותר והן נעצמות.

 במקום להתמסר לחושך שאמור לפקוד אותו ברגע שיעצום את עיניו, סנייפ מוצף לרגע באור לבן ומסנוור. הוא מרגיש את הרצפה תחתיו מתרחקת ומתרחקת ממנו, ולמרות שהוא מנסה למשוך ככל יכולתו את האחיזה בה, לנסות לתפוס בה, היא חומקת מבין אצבעותיו ומותירה אותו ריק יותר מאי פעם.

 סנייפ לא יודע איפה הוא עד שהוא פוקח את עיניו שוב ומביט בגן שעשועים בעל מתקנים חלודים משימוש. הוא משפיל את מבטו ומגלה דשא חי שמדגדג את כפות רגליו היחפות, וכשמרגיש את החום המציף את כתפיו ומעלה את מבטו מעלה, הוא מגלה את השמש הקופחת בשמיים מבעד לעננים צמריריים בשמיים כחולים.

"סוורוס!" הוא שומע קריאה של ילדה. הוא משפיל את מבטו בחזרה לגן השעשועים ומגלה שם ילדה בעלת שיער אדמוני ושופע ועיניים ירוקות כדשא המתפתל סביב רגילהם היחפות. "לילי" הוא לוחש והיא צוחקת. צחוק מתגלגל ומלא חיים.

לילי רוכנת אליו ומטביעה נשיקה חפוזה על לחיו. "בוא סוורוס, נטבול קצת באגם" היא אומרת בשמחה ומושכת בידו. הוא הולך אחריה, מהופנט כמעט, ומגיע לאגם צלול מלא במים שמחזירים את השתקפותו. "איפה אני?" הוא שואל את לילי.

"איפה שתרצה להיות" היא אומרת ונושקת לשפתיו.