העתיד הלא ורוד

טוב, הסיפור מסופר מכמה נקודות מבט, חלק מהן כוללות יומנים, מכתבים וכדומה, כדי שיהיה ברור מתי כול דבר כאשר יהיה קטע "כתוב" (יומן, מכתב, קטע מספר, סיפור וכו') אני אטא את האותיות.

דבר שני השם של אחת הגיבורות כאן הוא מֲיי, אני יודעת שגם בפיק השני שלי ילדות אבודה (לשעבר אני רוצה להיות מכשפה!) השם של הגיבורה הוא השם הזה, אבל הפעם הוא כתוב שונה מיי ממים ולא מאי על שם החודש, בקיצור סליחה אם זה מפריע למישהו אבל יש לי אובססיה, וזהו בעצם. קריאה מהנה :)

יום רגיל. קמים בהנץ החמה. אני ואדם הולכים לעבוד אצל שמעון, הבנות עובדות במשק הבית. אמא ואבא ממשיכים לישון. יום רגיל.

כול יום התחיל כך, מאז מלאו לי ולמֲיי חמש. אז אנחנו נחשבים בוגרים דיינו כדי לקחת את האחריות על הבית.

התפקיד של מיי, עד כמה שקשה לי לומר זאת, קשה הרבה יותר משלי. היא צריכה בבוקר להכין ארוחת בוקר, בשביל זה היא הולכת עם גילי לאסוף את הביצים מכלוב התרנגולות, לחלוב את העיזים, הכבשים והפרות, לקטוף כמה פירות ולחץ מהאדמה ירקות, לנקות את הכול, להרתיח את החלב, ולהכין בפחות מעשר דקות ארוחת בוקר סבירה. הזכרתי כבר את העובדה שעד שמלאו לגילי ואדם חמש, (לפני פחות משנה), היא הייתה צריכה להיסחב איתם לכול מקום כאשר הם יותר מפריעים ממועילים? וגם אחרי שהיו בני חמש גילי ממשיכה להיות תחת חסותה. מה שבטוח אני לא הייתי עומד בזה, וזה רק הבוקר!

אני בזמן הזה לוקח את אדם לשמעון, (רק אחרי שמלאו לו חמש כמובן), שמעון מקצה לנו עבודה.

שמעון הוא בחור כבן עשרים, שסביר להניח שעוד שש-שבע שנים בנו כבר יחליף אותו, לפחות חלקית. הוא אחד ממאה מחלקי העובדה באזור חוף השמש, כול הנערים והילדים העובדים הולכים אליו כדי שיקצה להם עבודה. לפעמים הוא נותן לי לעבוד בחנות, החנות הטובה ביותר היא הסופרמרקט בה מוכרים את המים. כאשר אתה עובד בחנות אתה וכול שאר העובדים שם מתחלקים ברווחים שווה בשווה, לרוב אלו סכומים זעירים. לפעמים הוא שולח אותי לעבוד כדייג, לאחר הדיג אני הולך לכול חנויות הדגים ומנסה למכור את הסחורה, המוכר באותו היום צריך לשלם על הדגים מהכסף שהרוויח, במילים אחרות ממשכורתו. את כול העבודה הזאת אני צריך לעשות כאשר אני משגיח על אדם, דואג שלא יהרוג את עצמו/מישהו אחר, וסופג בשקט את כול העלבונות שמתיחים בי על חוסר המקצועיות שלי. טוב מה אני אעשה שאני לא מקצועי? לא אני בחרתי את המקצוע הזה, אתם יודעים!

אחרי שהעבודה מסתיימת, בסביבות הערב, אני חוזר עם אדם הביתה, עוזר למיי בעבודות הכוללות שימוש בכוח פיזי, אותן היא לא מסוגלת לבצע, הן תמיד היו כול כך מעטות. אז אני אוכל את ארוחת הערב שהכינה מיי יחד עם כולם, ובכולם אני מתכוון למיי, גילי, אדם ואני. אמא אבא וההורים של אבא, הסבים שלי, תמיד אכלו אחרינו או לפנינו, אולי כדי להראות שאנחנו לא ראויים אפילו לאכול יחדיו באותו השולחן.

בתום הארוחה אני מלמד את אדם קריאה, כתיבה, חשבון ואת כול הדברים שאמורים לעזור לו בעתיד, ברגעים האלו אני חושב איזה מזל יש לו שיש לו אח גדול, אחרת היה עליו ללמוד את הדברים בדרך הקשה, כמוני וכמו מיי, להסתובב ברחוב, לחפש מורה, לשלם לו מעל ומעבר למידת ההיגיון, ולבסוף להמשיך בלמידה עצמאית. אני יודע שמיי מלמדת את רוני בחדר השני באותו הזמן בדיוק. לאחר מכן אנחנו הולכים לישון וקמים לבוקר למחרת כדי לעשות בדיוק אותו הדבר.

הפרק הקודם		הפרק הבא