נוויל לונגבוטום - האמת

וויתור זכויות וכל זה...
(מוקדש לפוטר לילי)

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

~*~
בכי ובכי, בלי יכולתי לעצור. אורות מהבהבים ומסנוורים אותו, כשהוא מנסה לשווא למנוע משיניו לנקוש ומראשו להסתחרר.

הוא צורח, אך לא נראה שמישהו שומע אותו.

הוא ניסה להתמקד בפנים של הדמויות, לאתר את הוריו.

"אמא!" קרא, בקול תינוקי. "אבא!"

השניים הביטו בו בחשש ואז החליפו מבטים,  אך כמעט מיד חזרו להתמקד בפניהם של שלושת האנשים הלא מוכרים.

על פניהם נראתה חרדה, פיותיהם פעורים בזעקה אילמת.


~*~


זה היה חלום שחזר על עצמו פעם בחודש, בקביעות, טורד את מנוחתו של נוויל לונגבוטום.

זיכרון נורא ומחריד שנוויל  זכר מינקותו, הזיכרון מהאירוע ששינה את חייו.

אך בגיל עשר הוא היה גדול מספיק כדי להיזכר, להיזכר בהמשך של הלילה הנורא ההוא, לקבל את כל המידע שהיה זקוק לו כדי להתמלא ברוח נקם.


~*~


"בלטריקס." לחשה אימו. "בלטריקס לסטריינג'."

הוא הביט בה בבלבול, מופתע כי זיהתה את הדמות. היא מעולם לא באה לבקר אותנו, חשב. והיא לא נראית נחמדה כל כך. היא חברה של אבא ואמא? אורחת?

האישה הביטה בשני האנשים במבט שהוא הצליח לפרש בקושי. זה היה מבט מלא בוז, אך גם ייראה. נראה כי האישה הזו מביטה בהוריו בהפתעה, כאילו עצם נוכחותם שם עדיין מפתיעה אותה. זה בגלל שהם שרדו, ידע נוויל. בגלל שהם לא מתו עדיין. סבתא שלו סיפרה לו זאת, והמידע הזה הסתנן אל תוך חלומו בדרך פלא. "נשלחתי לכאן בפקודת האדון."

"בגלל שאנחנו משרתים במסדר עוף החול?" קרא האב, מביט בה במבט שסבתו של נוויל תמיד אומרת שירש ממנו: מבט נחוש.

"לא." אמרה בלטריקס בזלזול. "אתם לא שווים את ההגעה שלנו. אני לא מבינה אפילו למה האדון התעקש לשלוח אותנו, את הטובים שבמאמיניו, כדי לתקוף משפחה עלובה כמו שלכם."

נוויל הבחין בשפתיה של אימו נקמצות בזעם אצור, אך היא שמרה על שתיקה.

בלטריקס שלפה את שרביטה. "תנו לי את הילד."

"לא." אמרה האם, מסתירה בגופה את העריסה הקטנה שבה שכב נוויל. הוא שם לב לשרביט שהיא מנענעת מאחורי גבה, בעוד שפתיה זעות ללא קול.

"מה את עושה שם?" שאלה בלטריקס בנינוחות, פניה עדיין מביעות את אותה שלווה קרה ומזלזלת. "הפסיקי מיד, או שתצטערי על היום בו נולדת."

אך האם התעלמה ממנה, ממשיכה למלמל ולנענע את השרביט. לסיים את הכישוף, הגיע עוד מידע ממוחו של נוויל בן העשר.

"אני מזהירה אותך בפעם האחרונה." אמרה בלטריקס, למרות שנראה כאילו התנהגותה של האם אינה מפריעה לה בכלל.

"שלא תעזי לגעת בה." האב נעמד לפני האם, מגן עליה בגופו.

"אתה באמת חושב שתצליח לעצור בי מלפגוע בה אם ארצה בכך?" צחקה בלטריקס בקור. המילים האלו הזכירו לנוויל סרטי ילדים שבהם צפה, בהם הרעים אומרים את המשפט הזה. בסוף, הטובים באמת מצליחים לעצור אותם. תמיד הטובים מנצחים, חשב נוויל לעצמו. ואנחנו הטובים. אנחנו ננצח את הרעים.

אך הוריו לא נראו כמו שניים שיכולים לנצח מישהו. אביו, בפיג'מת הפסים ושיערו המבולגן מהשינה, שעדיין מצמץ אל מול האור העז במסדרון. אימו בכלל לבשה כותונת ארוכה עם ציורי לבבות ונעלי בית בסגנון תואם. אין להם סיכוי. הם נראו חלשים כל כך.

"אמא!" הוא מצא את קולו שנית. "אבא!"

הם לא שמעו אותו, או שבחרו להתעלם. הוא המשיך לבכות.

"תנסי אותי." אלו היו המילים שאמר האב, לדאבונו של נוויל הפעוט ונוויל בן העשר.

זאת הייתה קריאת תיגר.

בלטריקס הרימה גבה ושלפה את שרביטה. "אתם ביקשתם את זה. למרות," הבעה תוהה עלתה על פניה. "שהייתי עושה את זה בכל מקרה."

בחיוך שהיה מאפיין את האנשים הרעים בסרטים, היא שלפה את שרביטה ואמרה בקול צורם:  "קרושיו."

~*~

 הרשע הטהור שניבט מאותה האישה, התחושה המבחילה שגרמה לנוויל לרצות להקיא כל פעם שהתעורר מהסיוט, היה דבר שנוויל מעולם לא הצליח להבין.

"אבא! אמא!" הילד בין העשר צרח, לאחר שהתיישב במיטתו לאחר שחלם את החלום בפעם הראשונה.

המילה ההיא עדיין הדהדה בראשו. 'קרושיו'. המילה הזו שינתה את חייו.

"הוריך," כך סיפרה לו סבתו פעם, "עמדו בעינויים בגבורה. הם לא סיפרו לאוכלי המוות את מיקומך, לא נתנו להם לקחת אותך. איננו יודעים למה, אך האנשים האלו באו כדי לקחת אותך. והוריך איבדו את שפיותם כדי להציל אותך, חמוד. אז אל תיקח את הקיום שלך כמובן מאליו ותגמור את המרק, כי ישנם ילדים רעבים בדרום אפריקה."

איך היא יכולה?

הוא לא הצליח להעלות על דעתו את עצמו עומד שם במקומה, מכוון את השרביט אל שני ההורים הטריים שמולה, לגזור על ילדיהם את האבדון.

אך האמת, חשב בעגמומיות. היא באה ביחיד עם שני העוזרים שלה כדי לקחת אותו, כדי למרר את חייו בכל מקרה. הוריו היו סתם אבן בדרך אל המטרה. אבן שצריך לגרוף משם, לנפץ.

הוא ניסה להיזכר בפניהם של השניים הנוספים שהגיעו איתה, אך נחל כישלון.

נראה כאילו הילה של רשע צרוף הקיפה את האישה, מונעת ממנו להצליח להתמקד בשניים לצידה.

"בלטריקס לסטריינג'," היה ממלמל לעצמו כל פעם שקם מאותו הסיוט, שנאה תהומית ניבטת מעיניו. הוא רצה לנקום. הוא רצה להחזיר כגמולה לאישה ההיא, שהרסה את חייו במילה אחת.

הוא רצה לצרוח. הוא רצה... הוא כבר לא ידע מה הוא רצה.

החיים שלו היו כל כך מסובכים, עד שכל מה שהיה רוצה היה לשכב ליד אימו ואביו ולשכוח מכל צרותיו, להיות מאושר לעד. זה מה שחשב לעצמו, כילד קטן שרוצה אמא שתחבק אותו ואב שיתמוך.

אך במקום להיות מאושר הוא היה צריך לחוות את הסבל שכרוך בהדחקה, את הסבל הנצחי שילווה אותו תמיד.

שנה לאחר מכן הגיע המכתב מהוגוורטס וסבתו המאושרת התרוצצה בבית וצעקה לשכנים מהחלונות את הבשורה המשמחת, בעוד נוויל בן האחת עשרה ישב בצללים, מבויש ושקוע במחשבות.

 החופש חלף בשביל נוויל לאט מכל חופש אחר, כשחיכה למפלא שנקרא: 'הוגוורטס'.

הוא קיווה בכל רוחו שבית הספר החדש יצליח להשכיח ממנו, לפחות חלקית, את הייסורים שמייסרים אותו כל יום.

אך הוא טעה. החלומות המשיכו לרדוף אותו כל לילה, בעודו מתעקש להסתיר אותם מכולם יחד עם עברו ולמנוע משאר הילדים לרחם עליו.

הוא שנא שמרחמים עליו.

הוא שנא את המבטים מלאי הרחמים שניבטו מעיניהם של קוסמים בכירים, שהכירו את סיפורו, כי הוא ידע מה יקרה מיד לאחר מכן.

את מה שקורה לאחר מכן נוויל שנא אף יותר, אם זה בכלל אפשרי.

הדבר היה מלמול קטן, שהפך לגדול וגדול יותר ברגע שהקוסם מצא מילים לתאר עד כמה הוא מצטער בשביל נוויל על הסבל שחווה ועל העובדה שהוריו אינם כאן לצידו. מיד אחר כך הוא היה נותן לו סוכרייה, כאילו כדי להמתיק את צערו.

נוויל היה משפיל את מבטו על העת, מושפל. אף אחד מהקוסמים לא ידע שנוויל היה זורק את הסוכריות לזבל ברגע שנעלם מטווח ריאתם, לקול מחאותיה של סבתו.

הוא מצא את עצמו מנסה להצליח שוב ושוב להפוך את הצפרדע בחזרה לספל התה, שבכלל היה אמור להפוך לסנונית. לאחר מכן היה אמור לנסות סגנון אחר, ולאחריו עוד סגנון.

הוא היה כישלון.

מבטי הרחמים חזרו, הפעם בגלל היותו כישלון צרוף.

אך אז הוא מצא נחמדה במקצוע שבו היה טוב, אפילו טוב מאוד.

תורת הצמחים.

נוויל ידע שזה לא אחד מהמקצועות החשובים, אך בכל זאת היה מלא סיפוק.

הוא לא רצה להיות כישלון. אחרת...

הוא לא רצה לחשוב שהוריו מתו בשביל שיחייה, והוא לא יעשה דבר מועיל. הוא הכי קיווה שהם יתגאו בו, כשהוא היה מביא את התעודה שלו שנה אחר שנה לבית החולים ע"ש הקדוש מנגו, למחלקה בה אושפזו.

הוא כל כך רצה לשמוע את דברי הגאווה ששמעו ידידיו מהוריהם, לשמוע משהו בכלל, משהו שיעיד על קיומו כשהוא עומד ממולם.

אך היה רק דבר אחד שהיה מקבל מהם בכל ביקור, או יותר נכון מאימו.

אמא שלו הייתה נותנת לו ביקור עטיפת סוכרייה, שכנראה אכלה קודם לכן.

נוויל מעולם לא ידע מדוע, אך הוא היה שומר על אותן עטיפות מכל משמר, בתוך המגירה בשידה שבחדרו. הוא מעולם לא איבד את אותן עטיפות,  בשונה משאר הפריטים שהיו לו.

העטיפות היו המתנה היחידה שקיבל אי פעם מהוריו, דבר שכאשר היה מתעורר מסיוטיו היה מצמיד מיד אל לוח ליבו, מביט בעגמומיות בציורים הצבעוניים שנבטו אליו מהעטיפות, בחשיכה.

הציורים היו תמימים כמעט, אך אם נוויל לא היה יודע את הרגש שהתחבא מאחוריהם, את הסיפור שלהם, הוא היה נופל בהטעיה.

נראה שחיי המשוגעים טובים בהרבה משלו.

אך הוא סירב לוותר. הוא החליט שהוא ימצא חברים בהוגוורטס כשהתחיל ללמוד שם והוא יקיים את ההחלטה הזו במלואה.

אך אז דבר מה שיבש את תכניותיו לגמרי.

בלטריקס לסטריינג' נמלטה מתאה השמור שבאזקבאן.

הוא זכר איך הוא בהה בעיתון כשהבחין בכתבה, כששמע את השם המוכר מדי עולה מבין ידידיו בשולחן האוכל.

הדמעות זלגו על לחייו, חמת הזעם שבתוכו הולכת וגוברת.

הוא מיהר לנגב את הדמעות ולשתות ממיץ הדלעת שלו, לא להראות את מה שקרה.

אך הוא לא יכל להפסיק לחשוב עליה בימים הבאים, בחודשים הבאים.

האישה הזו נמלטה כדי לגרום את הסבל שגרמה להוריו לעוד אנשים.

לגרום לכך שבמחלקה הסגורה ישכבו עוד אנשים, סובלים מאותה הבעיה – אותה בעיה שאין לה תרופה, אותה בעיה שלוקחת מהאדם את חייו ומחליפה אותם בחיים אחרים, חיים של שקר.

הוא ניער את ראשו. הוא ניתח את המצב כל כך הרבה פעמים עד שלא היה מסוגל לחשוב יותר על הדברים האלה מבלי להצטרך למנוע מדמעותיו לשטוף את פניו מהכאב ומהזעם.

אך הנקמה המריצה אותו להשתתף בארגון שהקים הארי פוטר, בצבא דמבלדור.

הוא השתפר ורכש חברים לחיים בתקופה ההיא, באמת כמעט והצליח לשכוח. אך הוריו חזרו אליו בחלומותיו ובכל דקה פנויה שהספיקה לו כדי לשקוע במחשבות.

הזמן חלף ונוויל אפילו רכש בת זוג, את חנה אבוט, שנראה שאהבה אותו בחזרה.

עכשיו, חשב לעצמו, יש לך על מי להגן, על מי לשמור.

וביום ההוא, כשאוכלי המוות הטילו מצור על הוגוורטס והחל הקרב הגדול, הוא ידע שהוא בסביבה.

כאילו הייתה ביניהם תקשורת טלפתית, הוא ידע שהיא נמצאת שם, מנסה להביא לסבלם של אנשים נוספים.

הוא מיהר, שולח קללות מגן על ימין ועל שמאל, מנסה למצוא את האויבת שלו, את האחת שלא ינוח את שידע שהיא איננה עוד.

"בלטריקס לסטריינג'!"  הוא צרח את השם שהיה לוחש בלילות, שטוף זיעה, על סף בכי.  "אם את אמיצה מספיק בואי הנה!"

הוא סקר את הרחבה, שולח קללות מגן בהיסח הדעת אל חבריו שנלחמו מול עוד אנשים אכזריים, עוד אנשים רעים שמסרבים להיכנע.

אך אז היא צצה לה. צצה מבין קבוצה של אוכלי מוות, ההילה המרושעת שלה גדולה הרבה יותר משל אוכלי המוות האחרים.

"מי קרה לי?" שאלה בקול השלו-מזלזל שלה, מסחררת את שרביטה בידה בשעמום.

"אני." נוויל לא התכוון לוותר, לא אחרי כל כך הרבה שנים של ציפייה.

"אתה?" היא צחקה בזלזול. "אתה כזה גמד!"

"אל תזלזלי בי." מבלי משים הוא נעמד על קצות אצבעותיו, מנסה להיתמר מעליה ללא הצלחה.

"דווקא כן," היא חייכה חיוך מתגרה. "הרי אתה לא שווה כלום."

נוויל החליט להתנהג כמו בדמיונות שלו. הוא החזיר לה מבט נחוש. כמו של אביו, חשב בגאווה. הרי סבתא אמרה שאני דומה לו.

הבעת פניה השתנתה להבעה תוהה. "אתה מזכיר לי מישהו."

"את ההורים שלי, אולי? זוכרת? אותם אנשים שעינית וגרמת להם לאבד את השפיות." עכשיו הוא שכח לגמרי ממה שקורה סביבו, מהקרב המתחולל. אלה היו רק הוא ובלטריקס לסטריינג', רק הם בעולם הזה.

"אה! נכון, הם היו זוג חמוד. מאוד אהבתי את הפיג'מה עם הלבבות, חיפשתי כזאת בחנויות שנה אבל לא מצאתי. אז באת לנקום, או להרוג? כי אני כבר מודיעה לך שתנחל כישלון," היא אמרה בטון ענייני.

"לא זה ולא זה." אמר נוויל בשקט. הוא כבר מזמן ידע מה הוא רוצה לעשות לבלטריקס כשיפגוש אותה. הכל כבר היה מתוכנן מלפני שנים.

"אוה, הבנתי. יש לך אגו גדול מדי." צחקה בלטריקס בעוקצנות.

"לא, את אפילו לא קרובה. אחד אפס לי." נוויל עקץ אותה בחזרה, מנסה לזכות בתשומת ליבה. פניו נותרו חתומות בעודו מסתיר את השנאה שגעשה בתוכו עמוד בפנים, מאחורי הפנים האדישות שהתחבא מאחוריהן.

"ממש. האלפים כבר מזמן זקופים לזכותי, ככה שאין לך מה לנסות." נוויל ראה שבלטריקס מתחילה להישבר. להישבר מהטכניקות שלה, חשב לעצמו נוויל. כמה אבסורדי.

"לא באתי כדי לנהל איתך  שיחה על מצב הנקודות," העיר נוויל. "למרות שרואים איך את עוצרת על כל הפרטים הקטנים, כמו ילדה בת שש."

הזעם ניבט מעיניה של בלטריקס עכשיו ביתר הפגנה. נראה שעכשיו היא כבר צריכה להציל את כבודה, כלומר לפגוע בו. "שלא תעז."

"למה? את תמיד מעיזה."

"אבל אני... אני מאמינתו הנאמנה ביותר של אדון האופל! מגיע לי יותר." היא סיננה בשיניים חשוקות.

"טעות בידייך," אמר נוויל בטון ענייני. "אדונך לא שווה דבר."

בלטריקס הביטה בו באי אמון. "אתה דיברת ככה על  האדון." היא מלמלה. "ואני אנקום את נקמתו."

"אבל אני צודק," המשיך נוויל, כאילו לא נקטע. "את רואה את האדון שלך כאן?"

האישה הבטוחה בעצמה הסתובבה במקום, מחפשת את האדם הנערץ עליה במבטה. היא לא מצאה אותו. הבעה מבולבלת נפרשה על פניה.

נוויל החליט לנצל את הרגע. "את יודעת מה הוא עושה עכשיו? כי אני יודע."

"מה הוא עושה?" קראה בלטריקס, הסקרנות מכריעה אותה.

נוויל חייך חיוך ערמומי. "מכירה את סוורוס סנייפ?"

"בטח," אמרה בלטריקס בבלבול. "הוא אחד ממשרתיו הנאמנים ביותר של האדון."

"אני לא חושב שהאדון שלך מעריך אותו מספיק." משך נוויל בכתפיו בתיאטרליות. הוא כבר נכנס עמוק לבוץ הזה.

"הוא מעריך אותו מאוד!" התעשתה בלטריקס. "אתה אפילו לא יודע כמה פעמים הוא משבח אותו!"

"באמת? אז למה הוא רוצח אותו ברגע זה, אם הוא כל כך מעריך אותו?"

בלטריקס נראתה באותו הרגע כמו חיקוי מדויק להפליא של קללת השיתוק. היא פשוט עמדה שם, חיוורת, ונעצה בנוויל מבט מבועת. "לא יכול להיות," היא מלמלה.  "לא יכול להיות."

"דווקא כן," נוויל אמר בקלילות. "הם בצריף המצווח."

"אתה לא יכול לדעת!" קראה בלטריקס בניצחון. "לא היית שם."

"דווקא הייתי," העיר נוויל. "וולדמורט תיאר לפרופסור סנייפ איך הוא עומד למות." הוא לא שם לב לך שקרא לסוורוס סנייפ פרופסור, אך הוא כן שם לב לרעד שעבר בבלטריקס לאזכור שמו של אדונה.

"שלא תעז לקרוא לו כ-" 
 
"בסוף הוא ירצח גם אותך." נוויל חייך אליה. "אל תדאגי, אני אגיע ללוויה כדי לטמא לך את הקבר."

עכשיו בלטריקס יצאה משליטה. "חוצפן!" צרחה. "דומה להורים שלך, גם אתה לא תצילח בכלום. היית..." חיוך התפשט פתאום על פניה. "היית כבר עושה משהו. היית מקלל אותי עם השרביט שלך, שלא עושה דבר. אבל אתה פחדן. פחדן. פחדן."

המילים האלו צמררו את נוויל, דרמו לדמעות לעלות שוב בעיניו. "שלא... שלא ת- תעזי לדבר ככה על ההורים שלי."

"למה? אני אעז."

הצדדים התהפכו.

אך נוויל היה חכם. הוא השתלט על עצמו ונשם נשימה עמוקה. "אני... אלך עכשיו," אמר בקול חנוק.

"למה, אתה מפחד? פגעתי בנקודה רגישה לפוצי-מוצי?"

"לא, אני פשוט לא תינוק." ובמילים האלה נוויל מיהר והתערבב בשלל הקרבות, נעלם ומתרחק במהירות מאותה אישה איומה, אותה אישה שהרסה את חייו.

אף אחד לא ידע, אך בלטריקס הפסידה למולי וויזלי מאוחר יותר לא רק בגלל יחסי כוחות, אלא גם בגלל שדעתה הוסחה. בתוך תוכה, ידע נוויל, היא עדיין חשבה על דבריו.

לאחר מכן הוא גם הרג את נגיני, הנחשית של וולדמורט, משקיע בהריגתה את כל הכוח שנעלם ממנו כשעמד מול בלטריקס. לאחר מכן הגיעו קריאות האושר. אומנם רובן יועדו אל הארי פוטר, אך הוא ידע שחלקן מיועדות אליו. וזו הייתה תחושה מדהימה.

כמה שנים מאוחר יותר הוא התחתן עם חנה אבוט, והרגיש מאושר. אך בכל זאת, מדי פעם, הדהדו המילים בראשו: "אבל אתה פחדן. פחדן. פחדן."

באותם מקרים, הוא היה מנער את ראשו וממשיך את שגרת היום-יום, מדחיק שוב ושוב את התחושות שחלפו בו ביום השני הנורא בחייו.

אך היו מקרים בהם היה מטה את ראשו ותוהה: הוא באמת היה פחדן?