דממה

שם: דממה
כותבת: אניניני.
פאנדום: מכשירי התופת
שיפ: ג'ם/טסה מרומז, אבל בעיקרון זה ג'ן~
דירוג:G שגובל בPG. נראה לי. אולי בחלק השני זה יעלה לPG-13.
ז'אנר: אנגסט בעיקר.
דיסקליימר: כל הזכויות שמורות לקסנדרה קלייר על הדמויות ועל הפאנדום, בלה בלה יאדה יאדה אצטרה אצטרה~
הערות: מכיל ספוילרים!!!!!! ומוקדש לליזי פראבטאיתי האהובה 3>
הפאנפיק נכתב בהשראת השיר הסופר-אדיר שנקרא The Sound of Silence, והוא מחולק לשני חלקים. התכנון הוא שבחלק השני אני אדחוף איכשהו את השיר, אבל נראה.

~

החשכה ירדה כבר לפני שעות, והרוח שרקה בעליזות יחד עם הגשם הנופל ארצה חרישית, מבשרת את בואה של שעת חצות. השמים נפרשו כמו שמיכה קרה ורטובה של כוכבים מעליו, והוא צעד לבדו, לאורה של מנורת רחוב בודדה. פתאום הוא הרגיש כאב חד, ושקט; שקט יותר ממה שהיה רגיל לשמוע. דממת מוות שררה ברחובות לונדון.
ואז, בהבזק קטן של אור, קרה משהו שלא היה בטוח מה הוא. הוא הביט בבגדיו; גלימה בצבע קלף, מסומנת בצבעו של דם שיבש, והוא היה עטוי בה מכף רגל עד ראש. כשהרים את מבטו, נגלו לעיניו עשרות אנשים כמותו.

ג'ם בהה בתקרת חדרו החשוך בניסיון לנתק עצמו מהעולם. מותו המיוחל התקרב ככל שחלפו השניות, שהפכו לדקות ולשעות ולימים – ואם יהיה לו מזל, הוא חשב, גם לשבועות ולחודשים ספורים – אז מה שינו עוד כמה רגעים של ריחוק כזה? 

החלום נשאר במחשבותיו, בהיר וצלול כאילו היה המציאות. כשהקשיב לדממה ששררה, מילים ושמות הסתחררו בראשו מסביב למנגינה שהחלום שלו רקם, מרכיבות משפטים חסרי היגיון במחולן המטורף; אך נדמה היה ששתי מילים – שמות, אם לדייק – לא התאימו לריקוד הסוחף של המילים שתמיד הכיר. וויל וטסה. שני האנשים היחידים שנשארו לו. הוא ידע שהשניים יהיו מסוגלים לחיות בלעדיו, אבל הוא מעולם לא חשב שיצטרך להיפרד מהם. לא כך. לא עכשיו. לא אף פעם.

"ג'ם," קולו של וויל הפר את הרחש של הלא-כלום והתלווה בנקישות קטנות ולא אופייניות לו על דלת העץ הכבדה. כראוי לפראבטאי שלו, וויל ידע שג'ם היה ערני לחלוטין – וכך גם ג'ם ידע שוויל היה ער. אבל הוא לא רצה לדבר עם שום דבר ואף אחד, והרשה לעצמו להמשיך לבהות בחלל. 
"ג'יימס קארסטיירס, תפתח את הדלת המזורגגת או שאני שובר אותה." וויל נשמע עצבני כעת – ולג'ם לא היתה ברירה אלא לפתוח לו א ת הדלת; הוא ידע היטב את המזג החם של הפראבאטאי שלו, ולא רצה להכעיס אותו מכלום.

הוא קם בחוסר חשק, לא שם לב לעובדה שהוא יחף, ופתח את הדלת. וויל עמד בפתח החדר; גם הוא היה יחף. שיערו היה פרוע, כאילו התהפך כל הלילה במיטתו בניסיון לישון, ובידו הוא אחז את אבן אור המכשפות, שהשרתה אור קטן ולבן מבעד לחריצים באגרופו הרפוי.

"למה אתה ער בשעה כזאת?" שאל ג'ם.
"לא הצלחתי לישון," וויל משך בכתפיו. "דאגתי לך."
הוא נעץ בו מבט משתאה. וויל תמיד דאג לו. למה שיהיה משהו שונה הלילה? "דאגת לי? מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?"
"אני חושב שיש לי פיתרון." הסביר בפשטות. עיניו בהקו בחשכה, כמו להבות בצבע ספיר. "זאת אומרת – אני חושב שמצאתי את התרופה. דיברתי עם שארלוט קודם, היא אמרה שזה אפשרי – "
"מה – ?"
"האחים השתקנים."

לא היה צורך להוסיף ולפרט. וויל אמר בדיוק את מה שהיה בחלום שלו. ג'ם יכול היה להפוך לאחד. זה חייב היה להיות הפיתרון. בעוד חודש ימלאו לו שמונה-עשרה; הוא יהיה כשיר לעשות זאת. הוא מוכרח לשרוד את החודש.

"וויל," הוא אמר, מחייך. "תבטיח לי שלא אמות החודש."
וויל השיב לו חיוך." אני מבטיח."