אמו של וולדמורט|פיקצר

מרופי גונט מתה כארבעים ושלוש דקות אחרי לידת בנה היחיד. היא מתה בגיל תשע עשרה, ולמרות שנראתה כנערה הנפש שלה הייתה בת מאתיים לפחות. מרופי גונט הייתה ילדה מלוכלכת. היא מתה ערומה, בעוד שבצד המיטה זרוקה השמלה שלה, בד אפור ומגעיל, שמלה מלאה בטלאים וקרעים. מרופי גונט אהבה את טום רידל גם בדקות האחרונות של חייה.

היא אהבה אותו גם כשחבט בפניה כשהפסיקה להשקות אותו בשיקוי האהבה הארור והסתלק מהבית שלה כאילו שלושת השנים האחרונות שחווה יחד איתה והבן שלו שהיה בבטן שלה מעולם לא קרו. מרופי גונט לא הייתה מכוערת. היא יכלה להיות יפה לולא שכבת הלכלוך התמידי שכיסתה אותה, אבל אף אחד לא שם לב לזה.

 העיניים שלה היו אפורות וחיוורות וכשאחיה היה כועס עליה במיוחד הוא היה אומר שהנשמה שלה בצבע של העיניים שלה. היה לה שיער שחור וארוך ומלוכלך ולפעמים היא הייתה מושכת אותו כל כך חזק שדמעות היו עולות בעיניה. מרופי גונט הולידה את טום ואנדולו רידל בשעת בוקר מוקדמת. החמה בקושי הספיקה לעלות מבעד לאופק כשהיא נפחה את נשמתה. היא הספיקה למלמל לאחות הרחמנייה בבית היתומים שתקרא לילד טום ואנדולו רידל, לפני שעצמה את עיניה ומעולם לא פקחה אותן בחזרה. החיבוק של טום ואנדולו רידל על ידי אימו בשעה שיצא לאוויר העולם היה החיבוק הראשון והאחרון שקיבל אי פעם.

מרופי גונט הספיקה לנשום נשימה אחרונה ולצפות בשמש המטפסת מבעד לאופק וצובעת את השמיים בורוד לפני שהגיעה לעולם טוב יותר.

 היא צפתה בבן שלה גדל בבית היתומים. בהתחלה היא רחמה עליו, התגעגעה אליו נואשות, אבל אחר כך הוא החל להפחיד אותה. הוא נעשה דומה יותר ויותר לאבא שלה ולאחיה. אכזרי, יהיר, שחצן, חסר לב. הוא היה קר יותר מהקרחון הצפוני ביותר ואהב להכאיב לאחרים רק בשביל ההנאה של לצפות בהם מתפתלים בכאב. טום רידל גילה את יכולות הקסם שלו במהירות. לפני שהיה בן שבע הוא כבר ידע שהוא שונה מאחרים. הוא ידע להשתמש בכוחות שלו כדי להכאיב ולגרום לסבל, ממש כמו סבו ודודו. בינתיים היא צפתה בטום רידל האב, האהוב הנצחי שלה. הוא מעולם לא חיפש את בנו. הוא העמיד פנים שמעולם לא היה לו בן, שמעולם לא חווה שלוש שנים בהן חי לצד מרופי. והיא צפתה ומיררה בבכי.

 טום הגיע להוגוורטס כשהיה בן אחת עשרה, ולפני שהספיק לעבור את השליש הראשון מרופי ידעה שהוא יהיה קוסם אפל. היא ידעה שהוא יעשה דברים איומים, היא ידעה שהוא אכזר וחסר לב מקודקוד ראשו ועד קצות בהונותיו. כשהיה בן שש עשרה הבנים מסביבו פנטזו על בנות, והוא פינטז על רצח של מוגלגים. כשהיה בן שמונה עשרה הבנים מסביבו החלו לעשות דברים עם בנות, והוא החל לתכנן את הרצח של אבא שלו. מרופי צפתה בו מתחזק, היא צפתה באנשים המצטרפים אליו, בכוח שהוא מקבל, בעוצמות שהוא לומד לגלות בעצמו.

היא צפתה בו רוצח את אביו ואת סבו וסבתו, ואז מסתלק משם ולעולם לא חושב על מה שעשה אלא אם כן בסיפוק אדיר ובאפס חרטה.

 מאז הוא צבר ביטחון להרוג. הוא רצח איש אחר איש, לא מבדיל בין גבר לאישה, בין ילד למבוגר, בין מי שאותו רצח מהיותו בן מוגלגים לבין מישהו שפשוט התנגד לו. היא צבר כוח רב, רב מדי, הרבה יותר מדי, והחל להרוס את העולם. פשוט כמשעמו. כשהוא רצח את הפוטרים ואז נכשל ברצח בנם התינוק היא חשבה שזה נגמר. העולם יחזור להיות כפי שהיה, והתינוק שלה יחזור אליה. אבל זה לא נגמר. זה נמשך שבע עשרה שנה עד שהתינוק שלה חזר אליה. הוא לא היה אותה דמות מזוויעה בעלת העור הלבן והאישונים האדומים, אך הוא גם לא היה התינוק שלה.

הוא היה טום רידל הנאה, הנער בן השמונה עשרה בעל העיניים השחורות והחודרות והשיער הכהה והסבוך, שבנות סלית'רין היו מתעלפות רק מלהביט בו, בעוד הוא לא טורח אפילו להעיף בהן מבט. כשהוא הגיע לבסוף למרופי לא היה לה הרבה מה לומר. היא חיבקה אותו חזק אבל הוא לא השיב לה חיבוק. הוא צרח הרבה ימים ומרופי בכתה הרבה זמן.

אבל אפילו לורד וולדמורט מצא את מקור הנחמה שבו. ותאמינו או לא, אחרי שבעים ושמונה שנה, שנער ממשוקף בעל עיניים ירוקות ובורקות וצלקת רכה בצורת ברק על מצחו שבקושי נראתה, הגיע, טום ואנדולו רידל מצא בו את הכוחות כדי לבקש סליחה מאותו נער.