אהבה אסורה

שלום לכולם! הרי לפניכם פאנפיק שכתבתי לפני חודשיים בערך לאתר אחר, אבל אני מביאה אותו לכאן כי הוא יצירה שלי, אחרי הכל.

את השם של הפאנפיק נתנה אור המקסימה שלי, שאני אוהבת אותה כל כך 33> ובוטא על ידי נוה האדיר.

אז בלי הקדמות מיותרות – הרי הוא לפניכם.

תהנו!

הצהרה: הארי פוטר (בלה בלה בלה) לא שייך לי. הוא של רולינג.

אהבה אסורה

נכתב על-ידיי: ליס לופין

בוטא על-ידיי: נוה

הם עמדו באחת החצרות הפנימיות של הוגוורטס. היא הייתה שעונה על אחד העמודים התומכים של המרפסת, נטועה על מקומה, רועדת, ספק מהקור ששרר בחוץ ספק מקרבתו של הנער שעמד מולה.

נרקיסה לא פחדה ממנו. כלל לא, אך היה משהו במבט האפור שלו שגרם לה לקפוא שם ולא להגיד כלום.

"סוף סוף אני תופס אותך," אמר הנער וחייך בזחיחות.

"לא זכור לי שברחתי," היא ענתה לו, והגביהה מעט את סנטרה.

הוא צחקק למראה המחווה, הושיט את ידו על מנת לקחת את ידה. נרקיסה באינסטינקטיביות הרחיקה אותה, אבל המבט האפור והגבה המורמת גרמו לה לעצור והיא הניחה לו. הוא חייך בשביעות רצון ובאלגנטיות הרים את גב ידה ונשק לה.

"רואה? זה לא היה מאיים כל כך..." הוא אמר בצחוק.

נרקיסה הזעיפה את פנייה ושילבה ידיים בהתגוננות. "הייתי רוצה שתפסיק עם זה," היא אמרה בכעס. "העובדה שאנחנו מאורסים לא אומרת שאתה יכול ל... ל..."

"ל...?" הנער הבלונדיני התרחק ממנה והתיישב על המעקה הסמוך, לא לפני שווידא כי לא היה רטוב.

"להופיע סתם כך משום מקום ולעצבן אותי!" היא השלימה את המשפט בהתפרצות זעם.

פניו של הצעיר הרצינו כאילו שוקלות את האשמה, אך מייד הבעתו נעשתה משועשעת והוא החל לפרוץ בצחוק.

"לוציוס!"

"קיסי?"

באותו רגע, כל מה שהיא רצתה זה שהאדמה תפתח את פיה ותבלע אותה.

oOoOoOoOoOoOo

נרקיסה עמדה מול המראה וניסתה לסדר את הסיכה שהייתה אמורה להיות על דש גלימתה. סמל האבירים של בית בלק האציל תאם לתליון שענדה לצווארה. לאחר שהייתה מרוצה ממיקומה של הסיכה היא בחנה את בבואתה במראה: שיערה הבלונדיני האסוף בפקעת על עורפה, קצוות שיערה יורדות על מצחה וממסגרות את פניה. האיפור העדין, העגילים, שמלת הקטיפה השחורה שהחליקה עד הרצפה והגלימה הכסופה גרמו לה להיראות גבוהה קצת יותר. היא הטתה את ראשה מעט הצידה, מנסה למצוא פגם כלשהו באיך שנראתה.

"נרקיסה! אנחנו יוצאים!" נשמע קול קורא מבחוץ.

נרקיסה בלק גלגלה את עיניה.

"כן, אני באה," היא ענתה בקול ופנתה לפתוח את הדלת. זו כמובן הייתה אחותה. היא נאנחה.

"הו, את נראית נהדר!" אמרה לה בלטריקס, צבתה את לחייה וצחקה. "הוא לא יוכל לעמוד בפניך."

"אאוץ'...למה שרודולפוס לא יוכל לעמוד בפני?" שאלה בבלבול נרקיסה, מעסה את לחייה בכאב.

בלטריקס צחקה שוב. "טיפשונת! ברור שלא התכוונתי לרודולפוס. הוא כבר שלי, חצופה." היא נתנה בה מבט מאיים, והשתיים החלו צועדות אל המדרגות המובילות לקומת הכניסה.

"תזכירי לי שוב למה אנחנו צריכות ללכת לבית של המאלפויים?" שאלה נרקיסה את אחותה בעודה מרימה את שולי שמלתה כשהגיעו למדרגות.

בלטריקס נאנחה. "אמרתי לך, לא רק המשפחה שלנו הוזמנה. זה אירוע לכל המשפחות טהורות הדם החשובות בקהילת הקוסמים," בלטריקס היססה רגע ולבסוף אמרה, "טוב, לא כל המשפחות הוזמנו, רק אלה שמזדהות עם דעותיו של אדון האופל."

כן, נרקיסה שמעה על אותו אדון אופל. בביתה דיברו עליו רבות, שיבחו אותו על החשיבות העליונה שהוא נותן לטוהר הדם; שמשפחות הקוסמים לא יתערבו להם עם בני המוגלגים. כך הקסם יישאר אך ורק בידי הקוסמים האמיתיים.

הוריה דיברו על זה רבות. הוריה, יחד עם הדוד אוריון והדודה וולבורגה. במיוחד הדודה וולבורגה. ואז היא נזכרה גם באחותם הגדולה.

"לכן אנדי לא באה," הרהרה נרקיסה בקול.

פניה של בלטריקס איבדו את עליצותם והפכו לזועמות. "לא מדברים עליה," היא אמרה בתקיפות. "היא ברחה לה עם טונקס הבוצדם הזה. את מתארת לעצמך שהיא תבוא לאירוע החשוב של המאלפויים עם הדבר הזה?"

"בסדר, רק אמרתי..." מלמלה נרקיסה והמשיכה ללכת בשקט. היא לא יכלה לומר את זה בקול, אבל היא התגעגעה לאחותה הגדולה. הפעם האחרונה שהיא ראתה אותה הייתה בארוסיה של בלטריקס ורודולפוס. זה לא נגמר טוב, עד כמה שזכור לה. בלטריקס צרחה עליה, הדודה וולבורגה לא הפסיקה לחזור ולומר שוב ושוב את המילים 'בוגדת' ו'טינופת'. הוריה רק התעלמו ממנה. היא זוכרת שמבטיהם הצטלבו והיא כמעט בטוחה שהיא ראתה צל של חיוך נשלח אליה, אבל היא מעולם לא ידעה בברור. אולי לעולם לא תדע.

"הנה העלמות הצעירות," קרא רודולפוס לסטריינג', שעמד למרגלות המדרגות בכניסה לבית לצד סיגנוס ודרואלה בלק. הוא לקח את ידה של בלטריקס ונישק אותה בחן. זו האחרונה הסמיקה.

דרואלה וסיגנוס כלל לא שמו ליבם אל הזוג הצעיר שהחל להתלחש לו בצד. הם הביטו בנרקיסה שירדה במדרגות בביקורתיות. הם עצמם היו לבושים במיטב בגדיהם, אביה בגלימה השחורה עם האבזם שדמה לתליון אותו ענדה לצווארה. אמה לבשה גלימה בצבע ירוק איזמרגד וענדה עגילים בצבע זהה. שיערה היה קצר, אך מסודר באלגנטיות.

"בחירה נבונה לערב זה, נרקיסה," אמרה לבסוף דרואלה. "את צריכה להראות במיטבך הערב."

"אני תמיד נראית במיטבי, אמא," אמרה נרקיסה. משלושת הבנות למשפחת בלק, רק לה היה שיער בלונדיני ועיניים כחולות. כשהיו אומרים לה שהיא היפה מבין האחיות בלק, בלה הייתה מאדימה מקנאה. "למה דווקא היום זה צריך להיות יוצא דופן?"

אביה הזעיף פנים והביט בשעונו.

"את תדעי הכל כשתצטרכי לדעת. עלינו להזדרז כעת." הוא אמר בטון חסר סבלנות, הושיט את זרועו אל אישתו והשניים יצאו אל הלילה הקיצי. אחריהם יצאו בלטריקס ורודולפוס שלובי ידיים ומצחקקים, ובמאסף נרקיסה – ראשה מלא בשאלות.

oOoOoOoOoOoOo

הם ישבו על שפת האגם זה לצד זה, רגליהם משתכשכות במים הנעימים והזוג נהנה מהשמש החמימה של תחילת הקיץ. ספרי הלימוד נשכחו זה מכבר מאחור, ועכשיו הם רק...דיברו. לא על נושא מסוים, הם היו במעין משחק אסוציאציות, דיבור אחד הוביל לדיבור אחר...אך עכשיו שניהם השתתקו, וכל אחד שקע בעולמו שלו.

"אתה רוצה לחזור על החומר בשינוי צורה? יש לנו עוד נושא אחד לעבור עליו," אמרה נרקיסה בחוסר רצון מובהק. היא הסתכלה על הבחור שישב לידה. שיערו החום הבהיר נראה כמעט בלונדיני תחת השמש, פניו היו שלוות ועיניו החומות הביטו אל היער, כאילו זה יגלה לו את סודותיו הכמוסים. היא עקבה אחר מבטו ולא ראתה דבר. נרקיסה נאנחה ונשכבה על הגלימה הפרוסה על כר הדשא הרך, בעת שהיא עוצמת עיניים בהדרגה. נרקיסה שמעה צחקוק מכיוונו של הנער והיא פקחה עין אחת.

"מה?" היא שאלה.

הנער, פרנק לונגבוטום, חייך לעברה.

"אני לא יודע איך בדיוק נעבור על החומר אם את תירדמי לי כאן," הוא אמר במתיקות.

"שאלתי אותך ולא ענית." היא ענתה בכעס מדומה. היא לא יכלה לכעוס על פרנק. לא באמת.

פרנק משך בכתפיו. "אני לא רואה שיש לך חשק. גם לי אין. אז נמשיך את זה בפעם אחרת, מה דעתך?" הוא שאל. הוא נשען על יד אחת, וביד השנייה החל להסיט את שיערה מעל מצחה. היא לא מחתה, אלא פקחה את שתי עיניה, הסתכלה אל תוך עיניו ושתקה.

"איפה אחותך?" הוא שאל לפתע.

"מי? בלה?" השאלה הייתה כל כך מפתיעה שהיא גמגמה לפני שהיא ענתה. "בטח מטיילת לה מסביב לעולם עם הארוס שלה. אתה מבין שהיא עדיין לא התחתנה איתו והם כבר בירח דבש?" היא צחקקה. היא עדיין לא הבינה איך הוריה הסכימו לזה. הוריה השמרנים... לא להאמין. טוב, כנראה כל עוד החתן טהור דם הכל כשר בעיניהם.

פרנק נד בראשו. "לא התכוונתי אליה. יש לך עוד אחות, נכון?"

"אה...היא," ענתה נרקיסה בחוסר עניין. "האמת שאין לי מושג. כנראה גרה לה באיזה כפר עם הבוצד...אה...בן המוגלגים איתו היא התחתנה." עיניה התרחבו והיא כיסתה את פיה, כמעט מחכה להתפרצות מצד פרנק. באותו רגע חלפו מולה החודשים האחרונים שהיא 'החברה הלא רשמית של פרנק לונגבוטום'. השינוי שעברה הפתיע אפילו אותה. מילדה קרה, סנובית ואנוכית, דוגלת בטוהר הדם – היא הפכה לנערה קלילה למדי, מתחשבת, אכפתית, סובלנית – מה שהוריה היו מכנים 'אופי הפלפאפי-גריפינדורי מובהק'. פעם היא הייתה אולי מגחכת או מביעה זעזוע עמוק. היום זה כבר לא הפריע לה. היא ידעה שהיא כבר מישהי אחרת, אודות לבן גריפינדור מסויים. וכמובן שהוריה לא ידעו דבר על מערכת היחסים הזו. הם ודאי היו מנשלים אותה בשנייה הראשונה שהיו שומעים את זה. לא, לא בגלל מעמד הדם שלו – לונגבוטום הייתה משפחה טהורת דם – אלא מעמדם החברתי ביחס למשפחת בלק, שהיה קצת יותר מידי נמוך בשבילם, ודעותיהם השונות בנושא טוהר דם.

"אני מבטיחה לך שזה היה בטעות, פרנקי, באמת!" היא התנצלה.

הוא הרים גבה בתחילה, ואז חייך. "טוב, אני מניח שהרגלים רעים לא נעלמים בקלות," הוא אמר בקלילות. "ואל תקראי לה 'היא'. יש לה שם. היא אחותך, בשר מבשרך."

"בסדר, אבל אסור לנו לדבר עליה בבית, אסור לנו להזכיר את שמה," הסבירה נרקיסה.

"אנחנו בבית שלך כרגע?" הוא התחכם.

"אוף איתך! לא. אנחנו לא בבית שלי. קוראים לה אנדרומדה ואני מתגעגעת אליה, בסדר?" היא אמרה בעצבנות, התיישבה וניסתה לקום. פרנק תפס את ידה בזמן.

"אל תלכי, אני מצטער." היה הפעם תורו להתנצל. נרקיסה הנהנה אך לא השיבה.

"תראי, זה פשוט קשה לי עם הרעיון של להתכחש לאח ולמשפחתו..."

"תשמע, אין מה לעשות, כך זה באצולה של הקוסמים. עשית משהו לא טוב – אתה נמחק כליל מעץ המשפחה ונושא בתוצאות מעשיך."

"הו, אז אם תתחתני איתי את תימחקי מעץ המשפחה? תנושלי מבית הוריך?" הוא שאל.

עיניה של נרקיסה נפערו בפעם השנייה לאותו יום. "מה?" היא שאלה בטיפשות.

פרנק צחק שוב. "תראי, זה מצב היפוטטי, זאת יכולה להיות גם אמיליה גרינגרס, כן?"

נרקיסה סתרה לעצמה בתוכה, וניסתה לענות על השאלה.

"טוב, נגיד שזאת אני...אני לא חושבת שאמחק מעץ המשפחה, כי אתה הרי קוסם טהור דם. לדעתי ינשלו אותי מהירושה על שלא בחרתי לי מישהו יותר...ראוי." היא ענתה בכובד ראש.

"אה." היה כל מה שפרנק הגה.

הם ישבו שוב בשתיקה, ורק הרוח שנשבה על העצים והגלים הקטנים של האגם נשמעו ברקע. פרנק שוב הביט ביער והיא שבה להסתכל עליו. בשם סלאזר סלית'רין, הוא היה יפה. בפנימיות ובחיצוניות. היא ידעה שאם זה היה תלוי בה –היא הייתה בוחרת אותו. ללא שמץ של ספק. התשובה נמצאת אצלה, והוא חיכה לזה כבר חודשים שהיא תגיד...

"אני אוהבת אותך," היא לחשה.

פרנק הוריד לרגע את ראשו וגיחך, ואז הוא הסתכל עליה במבט עמוק. "באמת? את בטוחה בזה? אל תגידי דברים סתם. זה לא טוב –לא בשבילך ולא בשבילי."

נרקיסה נשכה את שפתה התחתונה. "אתה יודע יותר מכולם שאני לא אומרת דברים סתם." היא אמרה לבסוף בכאב, מסיטה את מבטה ממנו.

"ואני יודע שאת לא רוצה לסבול מגורל דומה לזה של אחותך." הוא טען. פרנק התקרב אליה לאט, הושיט את ידו וסובב בעדינות את ראשה אליו. "גם אני אוהב אותך, קיסי, אבל אני לא רוצה שתיפגעי בגלל זה."

"אתה שווה את זה."

"את חושבת?"

"אני בטוחה."

והם חלקו את נשיקתם הראשונה על שפת האגם, כשמרחוק, מחוץ לטווח ראייתם, מישהו צפה בכך וידע שזה לא יכול להישאר כך.

oOoOoOoOoOoOo

נרקיסה עמדה בצד ליד אחד משולחנות האוכל באולם הריקודים של אחוזת מאלפוי. הם הגיעו לפני כשעה, הובלו על ידי משרת אדיב אל אולם קבלת הפנים, ושם חייכו חיוכים מעושים ולחצו ידיים עם אברקסס ואלוורדין מאלפוי ולשאר האורחים החשובים. המאלפויים לא התעסקו עם האספסוף. משפחות כגון אייברי, לסטריינג', מולסיבר, נוט, זאביני ורוסייר - שהיו קרובים מצד אמה, היו העילית מבין משפחות טהורות הדם. הדוד אוריון והדודה וולבורגה חמורי הסבר היו שם כבר עם שני בני דודיה הצעירים, סיריוס ורגולוס. היא לא כל כך הבינה למה שני הקטנים היו שם, אבל היא הניחה שזה חלק מהחינוך שהדודה וולבורגה רצתה להנחיל להם. המפגש עם הלסטריינג'ים היה המביך ביותר מבחינתה. הוריו של רודולפוס, אדמונד ודאראליס היו מתוחי פנים ורציניים כמעט כמו הדודים שלה, אבל דאראליס ידעה להחמיא לשמלה בצבע בורדו של אחותה בלה, ולעגילים היקרות של אמה. לה היא החמיאה על התסרוקת. מה שהפריע לה היה המבטים המטרידים שרבסטאן שלח לה מידי פעם. משהו שנדמה היה לה בין גיחוך ללגלוג.

"נרקיסה בלק." היא שמעה קול צעיר מימינה.

בחור גבוה ורחב כתפיים, עיניים אפורות ושיער ארוך שהיה אסוף בסרט שחור דק על ערפו. היא לא הייתה צריכה לחשוב הרבה כדי לדעת מי זה היה.

"לוציוס מאלפוי." היא ענתה חזרה. הצעיר הרכין את ראשו מעט וחייך.

"זה אכן אני," הוא אישר. "מה עושה עלמה צעירה ויפה כמוך בפינת האולם, כשכל שאר האורחים נמצאים במרכז ורוקדים?"

היא הסמיקה מעט. עד כמה שזכור לה, לוציוס מאלפוי לא החליף איתה יותר משתי מילים בחדר המועדון של סלית'רין. הוא היה אחד המדריכים של השנה השישית – שנה מעליה, והוא גם ככה הסתובב עם החבורה שלו שכללה בתוכם את רבסטאן המעצבן. לא שזה היה חסר לה שהוא ידבר איתה, כמובן, אבל בכל זאת זה היה מוזר לקבל ממנו מחמאה שכזו.

"אין לי מצב רוח לריקודים," היא ענתה בסוף.

"אה, אז זה לא כי את לא יודעת לרקוד," הוא אמר בגיחוך קל.

נרקיסה שלחה אליו מבט מצמית.

"סלח לי, מאלפוי," היא אמרה בטון מעוצבן. "מה גורם לך לחשוב שאני לא יודעת לרקוד?" מגיל קטן בנות המשפחה נשלחו ללמוד ריקודים סלוניים, דווקא בשביל אירועים מסוג זה. זה היה אחד הדברים שהיא הייתה טובה בהם יותר מפרנק. היא זכרה איך היא לימדה אותו לרקוד...

"אם כך, העלמה בלק - הראי לי." דבריו של לוציוס קטעו את חוט מחשבותיה והיא לפתע שמה לב ליד המושטת אליה בהזמנה.

היא הביטה ביד ואז בלוציוס. לסרב להזמנה מצד גבר יהיה זלזול בו, בעיקר כי הוא היה בנם של המארחים החשובים. הדבר האחרון שהיא רצתה לעשות כעת זה לעשות בושות להוריה ושאר משפחתה מול שאר המוזמנים.

"בשמחה." היא אמרה בחיוך כובש והניחה את ידה בידו.

לוציוס לקח אותה אל מרכז הרחבה. הוא שם יד אחת על מותניה, היא שמה יד אחת על כתפו והשתלבו בריקוד האיטי עם הרוקדים.

אחת-שתיים-שלוש, אחת-שתיים-שלוש. היא הרגישה מסוחררת מרוב סיבובים, אך ציינה לעצמה שלוציוס ידע גם ידע לרקוד. הוא הוביל אותה נכון, לא דרך עליה פעם אחת (כמו שפרנק עשה לא פעם), ומידי פעם הסתכל עליה במבט שגרם לה להסמיק. היא הייתה משתדלת להחזיק את מבטו לפעמים, אך זה כמעט תמיד היה בלתי אפשרי בשבילה. היא תמיד חיפשה משהו אחר להסתכל עליו. המוזיקה פסקה ומחיאות כפיים נשמעו. הם נפרדו, אך לא לפני שלוציוס נישק את גב ידה באבירות.

"תודה לך, העלמה בלק." הוא קד קידה אחרונה והלך משם באלגנטיות.

היא נשארה שם, נטועה במקומה, לא שמה לב שהיא עומדת במרכז האולם.

וגם לכך שבני הזוג מאלפוי ובלק מחייכים לעצמם בסיפוק.

oOoOoOoOoOoOo

הם החליטו להתכתב במהלך חופשת הקיץ.

את המכתב הראשון מפרנק היא קבלה ברגע שהיא נכנסה לחדרה, והיא צחקה כשהיא קראה את השורה הראשונה: "נכון שלא ציפית לשמוע ממני כל כך מהר, אה?"

נכון, היא לא ציפתה לשמוע ממנו במהירות שכזו, אבל היא אהבה את זה. היא אהבה את המכתבים שלו בהם הוא סיפר לה על משפחתו, על מקום מגוריו, על עיסוקיו. גם היא כתבה לו על חייה המשעממים לכאורה בבית משפחת בלק. על התכנונים לחתונה של בלה שתתקיים בעוד שנה וחצי, ועוד איזה אירוע שיתקיים בקרוב אבל אף אחד לא רוצה להגיד לה מה הוא.

"זה בגלל שאני הכי קטנה פה? סליחה, אני כבר בת שש עשרה!" היא כתבה לו באחד המכתבים. "בלה הזאת מסתובבת לה כמו טווס נפוח ומספרת לכולם כמה היא ברת מזל שהיא עומדת להתחתן עם רודולפוס, ואחר כך אומרת לי שהיא מאחלת לי את אותו הדבר בקרוב." היא כמובן לא כתבה לו שהיא חוששת שבלה מתכוונת לרבסטאן. היא הרי כלל לא חיבבה אותו. הוא היה שחצן ואגואיסט ואהב להתחיל עם כל מה שזז.

את המכתבים שהיא קיבלה מפרנק היא כמובן החביאה בקופסה מיוחדת שקנתה באחד הימים בסמטת דיאגון, קופסה שהייתה נפתחת רק בידי בעל הקופסה. היא כמובן הוסיפה לחשי הגנה משלה – אין דבר כזה להיות יותר מידי זהיר.

מה שהיא אהבה במכתבים הוא שהם לפעמים היו באים מלווים בפרחים – בעיקר נרקיסים, בשלל צבעים. מאיפה הוא השיג את הפרחים היא מעולם לא הבינה, אבל המחווה הייתה אצילית והיא אהבה את זה. היא לא תמיד ידעה מה לשלוח לו חזרה, אז היא השתדלה שהמכתבים שלה יהיו מעניינים ומידי פעם הייתה פוקדת על גמדון בית להביא לה ממתקים, עוגות ועוגיות שהיו מכינים אצלם במטבחים. כמובן, הדבר נעשה ללא ידיעת איש מהמשפחה והיא השתדלה להשביע את הגמדון לשמור את סודה.

הם עמדו לצאת בשעות הקרובות לאירוע של המאלפויים, אז היא החליטה לכתוב לו מכתב לפני היציאה המתוכננת. החופש עמד להסתיים בעוד שבועיים, וקופסת המכתבים החלה לעלות על גדותיה. היא כנראה תצטרך לשים לחש מרחיב בקרוב...

"עלמתילי," נשמע קול צפצפני מאחוריה. נרקיסה הסתובבה וחייכה. "הנה הדברימים המתוקימים שהיא ביקשה מפידי להכין." הגמדון הרכין את ראשו והושיט אליה את המגש.

"תודה לך, פידי, שים הכל בשולחן. אני כבר אסדר את זה." היא אמרה לו והגמדון ציית לה. "ואתה יודע כבר, שום מילה לאיש." היא הזכירה לו.

הגמדון הסתכל עליה בעיניים גדולות, הנהן במרץ ונעלם בקול פיצוץ קטן.

היא נאנחה, ושבה לכתוב. נרקיסה טרם ידעה שזהו המכתב האחרון שלה לפרנק.

oOoOoOoOoOoOo

אוריון וסיגנוס היו עסוקים בויכוח סבוך בענייני כספים בבנק גרינגורטס, שיחה שלא עניינה כלל את נרקיסה ואת סיריוס שעמדו בקרבת מקום. לעומתם, רגולוס בן העשר הקשיב כאילו זה היה הדבר החשוב ביותר ששמע בימי חייו.

"הוא תמיד עושה את זה," לחש סיריוס בשעמום לבת דודתו. "מנסה להראות חשוב ליד הגדולים. הלוואי שימות משעמום בקרוב."

"סיריוס!"

"נו, גם את חושבת שזה משעמם, נכון? אבל אין הרבה אופציות. כאילו, אמא ודודה דרואלה מדברות על פרחי הדודא ששתיהן מגדלות בבית!" הוא אמר בזעזוע.

"טוב, כן! אבל אתה לא צריך לאחל מוות לאח הקטן שלך..."

"מה, את לא מאחלת לפעמים מוות לבלה החופרת על החתונה שלה?" סיריוס שאל בתמיהה.

נרקיסה נענעה בראשה בחוסר אמון.

"טוב, אם כל כך משעמם לך, למה בכלל הביאו את שניכם לאירוע הזה?" היא שאלה בסקרנות את מה שכבר הציק לה מתחילת הערב.

סיריוס משך בכתפיו. "אמא קראה לזה אירוע משפחתי, ושזה יהיה חוסר כבוד מצידנו לא להיות נוכחים...את יודעת, שיגעונותיה של וולבורגה בלק."

נרקיסה עמדה לשאול למה הוא התכוון כשאמר 'אירוע משפחתי', כשכחכוח רם נשמע מקדמת האולם.

"אורחים יקרים! אני צריך את תשומת לבכם!" קרא אברקסס מאלפוי בקולו המחוספס.

"עכשיו הזקן הזה ישעמם אותנו למוות." לחש סיריוס לנרקיסה באוזנה. נרקיסה החניקה את צחוקה, אך לרוע מזלו של סיריוס, הדודה וולבורגה שמעה את ההערה ונתנה לו מכה בראש ומבט מאיים.

האורחים התאספו בחצי גורן מול אברקסס מאלפוי ומשפחתו שכללה את אלוורדין אשתו ובנו היחיד לוציוס.

אברקסס חיכה קצת שהמלמולים יפסקו בקהל, ואז חייך והתחיל לדבר.

"קודם כל, תודה רבה שהגעתם הערב לביתנו הצנוע," בית צנוע היה אחד הדברים שלא היו למשפחת מאלפוי, על כן ההערה גרפה צחקוקים רבים בקהל. "אני מקווה שהינכם יודעים למה בעצם אנחנו כאן היום. מטרתו העיקרית של הערב, פרט מלהינות, היא להביע תמיכה מלאה באדון האופל והשקפתו הנכונה בדבר עתידה של קהילת הקוסמים טהורת הדם." מחיאות כפיים נשמעו ברחבי החדר. אברקסס מאלפוי הרכין את ראשו לאות תודה.

"כולנו יודעים שלצערנו, מספרינו מתמעטים. פחות ופחות טהורי דם נולדים לעולם, ובוגדי הדם לא עוזרים לשפר את המצב. עוד פחות עוזרים בדבר הבוצדמים, אלו המכנים עצמם 'קוסמים' שמופיעים להם בגיל אחת-עשרה בפתח בית הספר הוגוורטס ומבקשים ללמוד את סודות הקסם השמורים לנו, הקוסמים האמיתיים מאז ומעולם!" הוא עצר לרגע. "הקוסמים האמיתיים נכחדים, רבותי, נכחדים אט אט. לכן, איחודים כמו אלה של משפחת בלק עם משפחת לסטריינג' כה מבורכים בעינינו." כולם הסתכלו לכיוון בלה ורודולפוס. בלה חייכה חיוך קורן ונצמדה עוד יותר אל רודולפוס. מבט זריז של נרקיסה על פניהם של הוריה גילה לה שהשניים מרוצים מאוד. מחיאות כפיים שהחלו כששמות המאורסים הוזכרו דעכו לאט.

אברקסס חייך לעצמו. "אכן, אכן. אין ספק – שתיהן משפחות חשובות וטובות." הוא המשיך בנאומו. "אך זו לא השמחה היחידה שתהיה לנו כאן. סיגנוס, ידידי, התקרב נא עם משפחתך היקרה לכאן." נרקיסה הביטה בפליאה באביה שהתקדם אל אברקסס, ובו בזמן הרגישה איך אמה לקחה את ידה ומשכה אותה איתה אחרי אביה. אברקסס חיבק את סיגנוס כאילו היה אחיו, ונרקיסה שלחה מבט מבולבל אל לוציוס שרק חייך אליה.

"אני מתכבד להודיע לכם כאן בערב זה, על אירוסי בני לוציוס אברקסס עם העלמה נרקיסה לבית משפחת בלק!"

ימים אחר כך, נרקיסה לא תזכור בברור מה הלך באולם. היא כנראה קיבלה חיבוק מאברקסס, נשיקה מאלוורדין ואיחולי מזל טוב משאר המוזמנים.

הדבר היחיד שהיא זכרה זה את החיוך של לוציוס. והוא לא בדיוק היה תמים.

oOoOoOoOoOoOo

"ביי, קיסי!" קראה בלטריקס בהתלהבות.

נרקיסה אפילו לא הסתובבה. בלה הייתה היחידה שליוותה אותה אל הרכבת חזרה להוגוורטס, אך היא לא ממש דיברה איתה בשבועיים האחרונים. נודע לה שבלטריקס ידעה על האירוסים שלה למאלפוי עוד קודם, והחצופה לא מצאה לנכון להגיד לה דבר. הדבר הנורא ביותר היה כששבוע אחרי זה הם הלכו ביום ראשון לאכול בביתם של המאלפויים, ונרקיסה התעלמה בהפגנתיות מלוציוס שישב לימינה. הוריה כעסו עליה כל כך באותו יום, ואמרו לה שהיא מתעלמת מחובותיה כבת למשפחה טהורת דם מכובדת וידועה, ושאם לא תשתפר התנהגותה העניין לא יעבור בשתיקה.

והמכתבים...המכתבים הבלתי פוסקים שפרנק שלח אליה ושהיא בעין דומעת הניחה בתוך הקופסה הקטנה והנסתרת שלה מבלי לפתוח. היא לא יכלה לראות אותם, היא פחדה לפתוח אותם ולקרוא שהוא כועס עליה. הוא צדק כשאמר שהיא לא רוצה לעבור את מה שאחותה אנדרומדה עברה – להיות מנושלת מהמשפחה, ושתמיד יזכרו אותה בקלון. 'אבל הוא שווה את זה,' הזכיר לה קול בראשה. אכן. הוא שווה את זה. הוא שווה את זה...

"נרקיסה!" היא שמעה את קולו של פרנק. היא שוב בחרה לא להגיב לקריאת שמה, אלא רק הזדרזה לעלות על הרכבת ולמצוא לעצמה תא.

היא חיפשה מקום לעצמה כאחוזת טירוף. היא לא פחדה לדבר איתו, היא לא רצתה להיות עם אף אחד כרגע. היא רצתה לסדר את מחשבותיה, לחשוב על דרך פעולה...

היא פתחה את אחד התאים. בתוך התא ישבו שני נערים, אחד עם שיער חום כהה וקצר, והשני עם שיער בלונדיני ארוך ואסוף בסרט ירוק...

"נרקיסה, תצטרפי אלינו!" קרא רבסטאן.

נרקיסה פערה עיניים בבעתה. דווקא אותם היא לא רצתה לראות עכשיו. דווקא אותו...

"נרקיסה, אהובתי. שבי." אמר קולו השקט והמדוד של לוציוס והוסיף לזה טפיחה במושב לידו.

היא התפלאה מזה בעצמה, אבל היא הלכה בצייתנות והתיישבה לצידו של לוציוס.

לוציוס חייך אליה. "הכל בסדר, נרקיסה?"

"לא...הכל לא בסדר..." היא מלמלה בשקט ואז פרצה בבכי.

היא לא שמה לב שלוציוס סימן לרבסטאן לצאת מהתא, רק שמעה את דלת התא נפתחת ונסגרת. לוציוס העביר את ידו על כתפיה והיא, כאילו היה זה הדבר הכי טבעי בעולם, השעינה את ראשה על כתפו.

"רוצה לספר לי על זה?" הוא שאל בשקט.

"זה פשוט לא פייר!" היא התפרצה. "למה? למה הם עשו לי את זה?! למה? למה..."

לוציוס לא מיהר להגיב. הוא נתן לה להמשיך לבכות על כתפו. לאחר זמן שנמשך כנצח, נרקיסה נרגעה ואפילו הסכימה לקבל מלוציוס ממחטה.

"סליחה." היא התנצלה בשקט. "אני..."

"תקשיבי לי טוב, נרקיסה." הוא קטע אותה. "את יכולה להתמודד עם זה בשתי דרכים. אחת, לעשות הצגות מול הורייך כמו שעשית לפני שבוע ולשאת בתוצאות מעשייך. דרך שניה היא, לקבל את המצב כמו שהוא ולקוות שיהיה טוב."

"אבל..."

"אבל מה? את מאוהבת בלונגבוטום?" לגלוג קל נשמע בקולו. פניה של נרקיסה נמלאו בחרדה. "מה, חשבת שלא ישימו לב? לא היה חכם מצידך להתחיל עם הילד הזה."

"שלא תעז לעשות לו משהו או ש..."

לוציוס צחק. "אני לא אעשה לו כלום, אבל תזכרי שאם תתנגדי לאירוסים שהורינו סידרו לנו, זה כבר לא יהיה רק ריב משפחות. אכפת להם שטוהר הדם יישמר, זוכרת? האחראי על המהפכה הזו הוא לא אחר מאדון האופל, והוא לא היה עובר על זה בשתיקה."

"אבל פרנק הוא טהור דם!" מחתה נרקיסה.

"אה, כן? שאלת אותו מה השקפותיה של אמו?" הוא שאל, שוב באותו טון מלגלג. "אבא שלי אמר שהוא דיבר עם אוגוסטינה לאחרונה. האישה פשוט ירקה לו בפרצוף כשהוא ניסה לשכנע אותה בדבר צדקת דרכו של הלורד."

נרקיסה השפילה את מבטה.

"נרקיסה, ההורים שלך תומכים בדברו של הלורד. תצאי עם לונגבוטום וזה לא יסתיים טוב!" לוציוס התקרב אליה. "תבחרי, נרקיסה. תבחרי בי." הוא לחש ונישק את שפתיה בעדינות.

נרקיסה עצמה את עיניה. היא רצתה להגיד שלא, ששום אירוסים לא יערערו את אהבתה אל פרנק, היא רצתה לדחוף את לוציוס ממנה...אבל היא לא יכלה. אם היא תבחר לא נכון, חייו של פרנק עלולים להיות בסכנה, ואת זה היא כמובן לא רצתה בשבילו. היא ישבה שם, וקיבלה את נשיקותיו של מי שיהיה בעלה לעתיד, הכרטיס שלה לחיים נינוחים ורגועים, מה שפרנק תמיד אמר לה שהיא אוהבת ולא רוצה לאבד.

וכדי להשתלב עם העתיד שהיא כרגע בחרה, עליה היה לנטוש את הנרקיסה שהיא נהפכה לה, ולסגור אותה בפינה חשוכה בליבה.

oOoOoOoOoOoOo

"קיסי?" הוא אמר שוב. "נרקיסה!"

כן, היא בהחלט רצתה שהאדמה תבלע אותה באותו רגע. ארבעה חודשים של התחמקויות ממנו, הערות ציניות והפוגעניות אל תלמידי גריפינדור, היא עשתה הכל כדי להרחיק אותו ממנה. אה, היא התחילה לזלזל בפומבי בתלמידי הפלפאף כי היא החלה לראות אותו הרבה בלווית אחת מבנות הבית. בירור קל במהלך שיעור שיקויים נתן לה את המידע המבוקש. הנערה: אליס וודהאוס, טהורת דם. החכמה בשכבה, כך אמרו. החלה לצאת עם פרנק לא מזמן, היא שמעה אחר כך.

הדבר הרתיח את דמה, ונתן לה עילה להשליך את זעמה על כל הפלפאפי מזדמן. הדבר גם הדחיק עוד יותר את טוב ליבה שנשכח זה מכבר.

"פרנק." היא אמרה בקרירות, נשענה שוב על הקיר מאחוריה ושילבה את ידיה.

"לונגבוטום! איזו הפתעה נעימה לראות אותך בסביבה." הצטרף אליה לוציוס. הוא ירד ממקומו על המעקה והתייצב לצד נרקיסה. "יש משהו שרצית להגיד?"

פרנק צמצם את עיניו והסתכל על נרקיסה.

"הייתי רוצה לדבר איתך, נרקיסה." הוא אמר לה בנחישות.

נרקיסה הרימה את גבתה. "ואני לא רוצה לדבר איתך, מה אתה אומר על זה?"

"נרקיסה, בבקשה!"

"שמעת את הגברת, לונגבוטום. לך." אמר לוציוס בקול נוקשה.

נרקיסה ראתה את פרנק מביט בה במבט מתחנן. לא, היא לא יכלה להישבר. היה לה כאן חלון הזדמנויות יחיד, היא יכלה להרחיק אותו ממנה אחת ולתמיד כאן ועכשיו.

"לך, לונגבוטום." היא אמרה לו.

"אז את רוצה לומר לי שמה שעברנו בסוף שנה שעברה לא קרה מעולם?!" הוא זעק בכאב. הוא ניסה להתקרב אליה, אך לוציוס שלף את שרביטו ועצר אותו. "נרקיסה, איפה את? מה עשו לך?"

נרקיסה צחקה. "אני לא יודעת על מה אתה מדבר, לונגבוטום. זאת אני, אתה לא רואה?" נרקיסה חיכתה שניה, והמשיכה. "שכח מה שהיה שנה שעברה. זו הייתה התערבות, ידעת את זה?"

"לא..."

"אז תדע עכשיו." חייך לוציוס וחיבק את נרקיסה. "תדע שנרקיסה ניצחה, היא הצליחה לגרום לגריפינדור תמים להתאהב בה."

פרנק הלך צעד אחד אחורה. "זה נכון? נרקיסה, זה נכון?"

נרקיסה נשמה עמוק. היא הישירה את מבטה אל פרנק. היא ניסתה לחקוק במוחה את פניו, לזכור איך הן נראו כשהן שלוות, ולא נסערות כמו שהן נראו עכשיו. את צבע שיערו כשהשמש מאירה עליה, ואת צבע עיניו כשהן הביטו אל היער.

היא חייכה את החיוך הכי קר שהיא הצליחה לגייס.

"הכל נכון, פרנק. חבל שתחייה באשליות שרגע אחד מזה היה אמיתי." היא הסתכלה בלוציוס במבט אוהב. "לוציוס הוא אהבת חיי."

והיא נשקה את לוציוס בשפתיו. בתחילה בסתמיות, כי היא מעולם לא נישקה אותו מרצונה, אחר כך ביתר שאת, כשאת כל רגשותיה, הבלבול, העצב והכאב היא בטאה באותה נשיקה, שהייתה אמורה להרוס, לנתץ, לפגוע.

כשהאוויר החל להוות צורך הם נפרדו. נרקיסה הביטה סביבה.

פרנק, האיש היחיד שלימד אותה לאהוב, כבר לא היה שם.

oOoOoOoOoOoOo

הערות והארות תתקבלנה בברכה!