מתגרשים

המילה היכתה בגולגולתי, מנסה נואשות להיקלט שם. מתגרשים... ההורים שלי.. מתגרשים. הכרתי הרבה אנשים עם הורים גרושים. הם היו אלו שתמיד קיבלו שני מכתבים בכל ארוחת בוקר באולם הגדול, אלו שהיית מוצא אותם מתחבקים עם הורה אחד בלבד בתחנת קינג קרוס לפני שעלו לרכבת, עם החיוכים המאולצים כשמישהו סיפר על החופשה הנהדרת שהוא בילה בחיק משפחתו השלמה בחופשת הקיץ.

הבטתי באמא, ואז באבא, ואז בהוגו. לרגע הייתי בטוחה שאחד מהם עומד לזנק ולצעוק "סתם, עבדנו עלייך!" ואני ישר אזעיף את פניי אבל לא אמנע מעצמי צחוק מלא הקלה.

אבל זה לא קרה. החדר נותר שרוי בדממה עמוקה. אף אחד לא העז לזוז. או לנשום.

"איך אתם..מסוגלים?" אמרתי, קולי חנוק. לפני שמישהו הצליח להשחיל מילה, כבר רצתי במעלה המדרגות לעבר חדרי, רועדת, מבוהלת, בוכה.

שמעתי את צעדיה של אמא מאחוריי, את קריאותיה "רוז! רוז!" אבל לא עצרתי כדי להקשיב. רצתי לחדר שלי, טרקתי את הדלת ונעלתי אותה. זינקתי למיטה שלי וטמנתי את פניי בכרית הסגולה הזרועה בכוכבים. בלי לחשוב פרצתי בבכי.

"רוז..." נשמע קולה המלא תחינה של אמא מעבר לדלת. היא הייתה יכולה בקלות לפתוח את המנעול בכישוף פשוט, אבל ידעתי שהיא לא תעשה את זה.

"תפתחי לי, בבקשה" היא אמרה, קולה מלא בעצבות.

"תלכי מכאן!" צעקתי, פורצת בבכי מחודש.

"רוזי..." מלמלה אמא מבעד לדלת.

"לכי מפה!!" צעקתי עליה. אמא נאנחה בתסכול ושמעתי את צעדיה מתרחקים.

אני לא יודעת כמה זמן בכיתי, אולי כמה דקות או אולי כמה שעות, אבל לפתע דפיקות עדינות על דלת חדרי נשמעו. כבר פתחתי את הדלת כדי לצרוח על אמא/אבא, אבל לפתע נשמע קולו העדין של הוגו.

"רוזי, זה אני" אמר הוגו בשקט. באותו רגע הבנתי שהוגו הוא כנראה האדם היחיד עלי אדמות שמסוגל להבין אותי כרגע.

"תיכנס..." מלמלתי, מקנחת את אפי בממחטה ורודה שהייתה על השידה ליד מיטתי.

הוגו נכנס בהיסוס לחדר. הפתיע אותי שעיניו לא מלאות דמעות, או לפחות אדמומיות מדמעות שהוא כבר הספיק לייבש.

הוא התקדם בזהירות לעברי, והתיישב בקצה מיטתי. הפתעתי את עצמי כשמשכתי אותו לחיבוק ארוך וחזרתי לבכות בקול.

"היי, רוזי, הכול יהיה בסדר..." הוא מלמל, מופתע מהמחווה הפתאומיות שלי.

"לא, שום דבר לא יהיה בסדר... בחיי, אני אחות גדולה נוראית" אמרתי וקינחתי את אפי שוב. לרגע הצטערתי שאין לי אח גדול כמו אלבוס, או אפילו כמו ג'יימס המקניט, שיכול היה עכשיו לנחם אותי בלי שארגיש שאני לא ממלאת כראוי את תפקידי כאחות גדולה.

"שמעת מה אבא ואמא אומרים, הם עדיין אוהבים אותנו..." אמר הוגו בקול רועד.

"אתה צודק... אני סתם מתנהגת בטיפשות" אמרתי והנדתי בראשי. לא הסכמתי עם דבריו. אם הם באמת היו אוהבים אותנו, הם לעולם לא היו עושים לנו משהו כזה. אבל לא רציתי שהוגו יפרוץ כמוני בבכי. זה היה שובר אותי לחלוטין.

"את חושבת שהם... באמת לא אוהבים אחד את השני? אפילו לא קצת?" אמר הוגו. הוא נראה מבוהל רק מעצם המחשבה על כך.

"לא, ברור שלא קטנצ'יק" אני אומרת לו בחיבה ופורעת את שיערו.

"הם אוהבים אחד את השני, אבל פשוט...לא כמו פעם" אמרתי בעצב.

"כשאת תתחתני, ויהיו לך ילדים, אז אף פעם לא תתגרשי מהבעל שלך? שאל הוגו.

"לא, אף פעם לא" אמרתי בהחלטיות.

"גם אני לא" אמר הוגו, מושך באפו.

נשמע יללה מתפנקת מכיוון החדר. זה היה עוד אחד מהקרוקשנסקסים. הוא הרים את זנבו במבט מלא משמעות וצעד לעברנו במלכותיות חתולית.

שנינו פרצנו בצחוק כשהבטנו בקרוקשנקס השמנמנן המתהלך בחדר כאילו היה לא פחות מדוכס מיוחס.

"קרוקשנקס, מה אתה חושב על כל העניין?" שאלתי את קרוקשנקס בעוד זה מזנק לחיקי ומלקק בפינוק את כפתו השעירה.

קרוקשנקס פלט בתגובה "מיאוווו" ארוך, שאותו החלטתי לתרגם לעצמי ל-

"הכול יהיה בסדר, רוז. אל תדאגי".

הפרק הקודם		הפרק הבא