בלטריקס לסטריינג' - האמת

כל הזכויות זמורות לג'יי קיי רולינג :)
תפרגנו בתגובות :)

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

חיים הם דבר יחסי, חשבה לעצמה בלטריקס בת הארבע עשרה. כל אחד מת בסופו של דבר, ואז הוא נהיה חשוב, ורוחשים כלפיו כבוד פתאום. למה? כי הוא מת?
מחשבות על המוות היו דבר שכיח אצל בלטריקס, שכל חייה היו מלאים בשאלות.
היא עצמה את עיניה וניסתה להיזכר בחופשה המשפחתית באיים המזרחיים, מנסה ככל יכולתה להיזכר בשמש הנעימה על עורה החיוור, במגע המים המלטפים בחוף הים.
"בלה!" היא זכרה את קריאתה של אחותה. "בלה!"
"מה קרה, קיסי?" שאלה בלה בחיוך קטן, מסתובבת אל עבר אחותה הבלונדינית הקטנה.
"מצאתי צדף!" קראה נרקיסה הקטנה בחיוך כובש, כזה שכל המבוגרים היו מתפעמים ממנו ונרקיסה הייתה מקבלת עליו צביטה בלחי.
"צדף? יש פה אלפים כאלה!" קראה בלטריקס בזלזול. אך אז היא ראתה את השמחה בעיני אחותה וחיוך מפוייס עלה על פניה.
"אבל הצדף הזה מיוחד במינו," הוסיפה.
כן, נרקיסה הייתה החולשה שלה. היא אהבה אותה יותר מכל דבר אחר שאי פעם פגשה.
אחותה הייתה חמודה כל כך עד ששבתה את ליבה של בלטריקס, שהייתה נפעמת כל פעם מחדש מאחותה החכמה והיפה.
היא הרימה את מבטה אל השמיים, מביטה בגולגולת הירוקה הגדולה שנראתה כאילו צפה לה שם, גבוה, במרומים.
זאת הייתה הקריאה להצטרף לאדון האופל, אך הקריאה לא נועדה בשבילה.
בלטריקס עוד הייתה צעירה מדי.
היא הביטה בעיניים מצועפות באות, אך לא מהסיבה שכל אדם שהיה חולף מולה היה חושב שהיא.
לא, בלטריקס לא העריצה את אדון האופל אז, באותו הלילה, כשהביטה באות האפל.
האות צף לו בשמיים, חופשי. כוח המשיכה לא השפיע עליו והוא היה חופשי, יכול להתגשם לו בכל מקום. הו, כמה בלטריקס רצתה להיות חופשייה.
הוריה היו מסורים לגמרי לאמונותיו של אדון האופל, ובלטריקס הייתה מעבירה שעות מול העץ המשפחתי, מעבירה את ידה מבלי שהבחינו על הנקודה החרוכה שלפני כן, לפי דבריה של אמא שלה, היה כתוב עליה 'סיריוס בלק'.  אמא שלה אמרה שכל המשפחה מתביישת בילד הלא יוצלח הזה, עד כמה שהוא קרוב אליהם.
למעשה, הוא בן דודה של בלטריקס.
בלטריקס הייתה תוהה מדוע הוא התכחש וברח, מדוע הדבר היה כל כך חשוב לו.
החלק החרוך היה בשבילה מזכרת תמידית, שכל פעם שעמדה להמרות את פה אמא שלה, היא נזכרה בה והנידה בראשה בעודה בעודה מבצעת את המטלות.
אך הסמל של האות האפל משך אותה, פיתה אותה. היא כל כך קינאה באות על החופש שלו, הייתה משאלת ליבה הגדולה ביותר.
היא הייתה בטוחה שראתה באות את פניה של אחותה, אנדרומדה, שברחה לה. אך שמה של אנדרומדה לא נחרך. אמא אמרה לה שעד גיל שמונה עשרה היא נותנת לאנדרומדה אפשרות להתחרט.
אנדרומדה חופשייה, אינה תלוייה כל כך במשפחתה.
היא הוכיחה לבלטריקס עד כמה החופש קרוב אליה, הראתה לה את הקוטן של מעשיה אם תחליט להתמסר לחופש.
אך בלטריקס חששה.
השנים חלפו, בעוד בלטריקס תולה מבט מצועף באות האפל בכל שנה, בכל פעם שהזדמן לה להציץ בו, להביט בדבר שכל כך העריצה.
והשנים המשיכו לחלוף. בלטריקס הגיעה לגיל שש עשרה והחריכה הנוספת הגיעה גם לשמה של אנדרומדה, מוסיפה עוד סימן של חריכה אל ליבה של בלטריקס.
כאשר בלטריקס הגיעה לגיל שמונה עשרה כל אחד מבני משפחתה המצומצמת נכנס איתה לחדר, לשיחה פרטית. זה היה הנוהל.
"בלה," אמרה לה האם. "קיבלת מאיתנו חינוך. קיבלת מאיתנו מעמד ראוי. קיבלת מאיתנו דברים רבים, ואם תצטרפי לאדון האופל תמשיכי לקבל. אני יודעת שתצטרפי אל אדון האופל, ותהיי ביתנו הראשונה והבכורה שתצטרף אליו. אני ואבא נהיה גאים בך מאוד."
בלטריקס רצתה להעיר שהיא אינה האחות הבכורה, שהאחות הבכורה היא אדרומדה.
אך היא ידעה שזה לא יהיה מעשה נבון.
"אני יודעת שתצטרפי אליו," המשיכה האם, לא שמה לב לבלטריקס שקפצה את שפתיה.
"כי את חכמה, ויודעת מה טוב לך. כמו שאת זוכרת, מחר בערב יוטבע האות האפל בזרועך במהלך טקס מכובד מאוד, ותהיי למאמינתו של אדון האופל."
עיניה של בלטריקס נצצו. רק באותו הרגע נודע לה מהלך הטקס, והיא לא יכלה לעמוד בהתרגשות. האות האפל יוטבע על זרועה! היא רצתה את החופש. והאות הזהמ סימל בשבילה את החופש.
היא הנהנה בהתרגשות, והאם חייכה בשביעות רצון מתגובתה של ביתה, שהייתה שונה מתגובת הזלזול התמידית שלה.
"תשמרי את התגובה הזו למחר," היא אמרה. "את תצטרכי אותה."
בלטריקס הנהנה בהתרגשות בעוד אמה יוצאת מהחדר ואביה נכנס לתוכו.
"בלה, בלה, בלה שלי." הוא אמר והתיישב מול בלטריקס באנחה, מחפש פגמים בהופעתה. "התלבשת יפה למדי היום," היא אמר והסיט תלתל סורר אל מאחורי אזנה.
"אבא, אתה צריך לדבר איתי על..."
"אני יודע, בלה. אבל לכל דבר יש זמן."
בלטריקס הביטה באביה בתהייה, סקרנית לדעת איך תכנן לשכנע אותה להצטרף אל אדון האופל.
"טוב," צחק האב. "אני אתחיל."
בלטריקס הנהנה בהתרצות.
האב הוציא קלף ארוך במיוחד מגלימתו, למורת רוחה של בלטריקס. הוא הפסיק להיות קליל.
"בלטריקס שלי. חלפו להן שמונה עשרה שנה ואת עומדת לך כאן לפניי, על יופייך ועל וחכמתך, והנה את עומדת בפתח האירוע החשוב ביותר בחייך. הצטרפותך לאדון האופל הינו דבר שאת מחכה לו כל חייך ואני יודע זאת."
ממש לא, חשבה לעצמה בלטריקס. אני עושה את כל זה רק בשביל האות האפל.
אך האב עדיין לא סיים. נאומו המשיך והשתפל לאורך הזמן, והוא סיים אותו רק לאחר חצי שעה שלמה, כשנרקיסה נכנסה ושאלה אם הכל בסדר, מודאגת.
בלטריקס חייכה אליה בהכרת תודה ונרקיסה קרצה אליה ממאחורי גבו של אביהן.
האב יצא בזעף מהחדר ונרקיסה התיישבה מול בלה וסקרה אותה.
"את רוצה להצטרף אליו?" שאלה בשקט.
"אני לא יודעת," ענתה לה בלטריקס. "כולם רוצים שאני אצטרף אליו, אבל..."
היא סמכה על נרקיסה לגמרי.
נרקיסה הביטה בה והנהנה. "אני מבינה אותך." היא אמרה, ושלוש המילים האלה הספיקו בשביל לגרום לבלטריקס לחבק את נרקיסה ולהניח את ראשה על כתפה.
"מה לעשות, קיסי?" שאלה בחוסר אונים.
"תעשי את זה," אמרה לה נרקיסה. "כל מה שאת צריכה לעשות זה להישאר בצללים."
בלטריקס הנהנה. "תו... תודה."
"אין על מה," ענתה לה נרקיסה. "בתנאי שאת תבואי ותשוחחי איתי גם כשאגיע לגיל שמונה עשרה."
"אעשה זאת גם אם יאסרו עליי." הבטיחה לה בלטריקס בעיניים נוצצות.
"בהצלחה," לחשה לה נרקיסה.
"תודה." מלמלה בלטריקס, אך נרקיסה כבר לא שמעה אותה.

למחרת בלטריקס הצטרפה אליו, מקבלת את המתנה שחשקה בה במשך שנים, את האות האפל.
היא הישירה את מבטה אל האדם ממולה והגתה את השבועה, מול הוריה הגאים.
אחותה כל העת הביטה בה מהצד בדאגה.
"כל הכבוד לך, בלה," אמרה האם כשחזרו בחזרה אל ביתם. "היית מדהימה."
בלטריקס הנהנה בפיזור נפש. באות האפל הוטבע על זרועה.
את הלילה ההוא היא בילתה בלהביט באות שוב, באותו מבט מצועף שהייתה שומרת לו שנה אחר שנה.

אך אז היא גילתה דבר נוסף, שלא חימם את ליבה כמו שהוריה קיוו שיקרה. היא רק הגיבה בזלזול, בזכות נרקיסה.
זה קרה בלילה.
"בלה!"  נשמעה לחישה.
"מה... קיסי... אני ישנה עכשיו!" ענתה לה בלטריקס בישנוניות. "את יודעת ש... אדון האופל... זימן אותנו אתמול ולא ישנתי..."
"זה חשוב!" מחתה נרקיסה והתיישבה על מיטתה  של בלטריקס בדממה. היא ניערה את אחותה בכוח שבמבט מהיר לא נראה שיש לה.
"מה יכול להיות... כל כך חשוב?" מלמלה בלטריקס בעייפות.
"אבא ואמא מתכוונים לחתן אותך."
הדבר הזה כבר העיר את בלטריקס לגמרי והיא התיישבה, במיטה באחותה בחדרה.
"זאת לא דרך להעיר מישהו!" קראה, כשראתה את החיוך על פני אחותה.
"לא, לא. הם באמת מתכוונים לחתן אותך," אמרה נרקיסה, החיוך נעלם מפניה.
פניה של בלטריקס החווירו והיא בקושי הצליחה לנשום כדי לשאול: "עם מי?"
"עם רודולפוס לסטריינג'." ענתה לה אחותה בשקט. היא סקרה את בלטריקס ואז הוסיפה: "מזל שבאתי לספר לך. ההורים מתכננים להודיע לך שאת מאורסת לו מחר בבוקר, ואני לא חושבת שהם היו אוהבים את התגובה שלך." היא הרכינה את
ראשה.
בלטריקס החווירה עוד יותר, אם זה בכלל היה אפשרי. היא כלל וכלל לא אהבה את הבחור.
"לא אוהבת אותו?" נרקיסה כאילו קראה את מחשבותיה.
בלטריקס הנהנה בעגמומיות.
"יש טהור דם אחר שאת אוהבת?" שאלה אותה נרקיסה בדאגה.
"לא," ענתה לה בלטריקס. "כולם מלאים ביותר מדי אגו."
נרקיסה הנהנה. "זה בדיוק מה שגם אני חושבת."
"אז מה אני אעשה?" ייבבה בלטריקס. זה היה הצד שהיא העזה לחשוף רק בפני אחותה.
"תינשאי לו," הציעה נרקיסה. "ותברחי."
"את בטוחה?" הרימה בלטריקס גבה.
"תנמקי את זה כבריחה ואמונה מלאה לאדון האופל," הציעה נרקיסה. "אבל זה אומר שאת חייבת לצאת מהצללים."
"אני מעדיפה להיות במעגל הפנימי של אדון האופל מאשר לחיות את שארית חיי עם גוש הזוהמה הזאת - "
"לא צריך לקלל." אמרה נרקיסה בקול שלו. "אז החלטנו."
"אני לא אעשה בעיות," סיכמה בלטריקס. "אבל אברח למען אדון האופל." היא שרבבה את שפתיה. "שתי הבחירות לא ממש מוצלחות."
"אין מה לעשות," חיקתה נרקיסה את אמא שלהן. "אתן מעדיפות להיות בוגדות דם?!"
השתים צחקו.
בלטריקס חייכה חיוך רפה. היא כל כך אהבה את אחותה.

החתונה עם רודולפוס הייתה נוראה, בעיקר ליל הכלולות שבא לאחר מכן. היא הייתה חייבת לשחק את המשחק הזה, הייתה חייבת להיראות כאילו היא אוהבת אותו.
והיא לא נהנתה מכך.
לא כשהוא מביט בה, כאילו זאת הפעם ראשונה הוא שם לב אליה בכלל. לא ככה.
אך היא כן ברחה אל אדון האופל והסתננה אל המעגל הפנימי, ויחד עם זאת פטרה את עצמה מהאזיקים הבלתי נראים שקשרו אותה אל רודולפוס.
החופש. טעם החופש היה דבר ממכר, ובלטריקס רצתה להשיג ממנו עוד.
אבל היא לא העזה.
אחד החסרונות בבלטריקס היה ללכת עם דברים עד הסוף.
היא קישרה את החופש אל אדון האופל מבלי לשים, והדבר הפך אותה לנאמנה אליו יותר מכל אוכל מוות אחר.
אדון האופל חיבב אותה ושלח אותה לכל המשימות המסוכנות.
והיא הסכימה, התנהגה כמו עיוורת.
היא לא שמה לב שהוא מנצל אותה. היא לא שמה לב לדבר פרט לחופש, לחופש שראתה מול עיניה אך לא הצליחה להשיג.
אך אז, בקרב הגדול על הוגוורטס, עיניה אורו.
בזבזת את חייך בלרדוף אחר אשליה, חשבה לעצמה. ומחשבתה הדהדה בתוכה, בקול קר, שונה מקולה שלה. אך אז היא הבינה. זה באמת היה קולה. קולה השתנה.
קולה נהיה אכזרי, קולה נהיה קול כה שונה מאותו קול ענוג שרבים היו מחמיאים לה עליו בילדותה. הדמעות הציפו את עיניה.
היית צריכה לנהוג כמו אנדרומדה. - היא כמעט שכחה מאחותה, אך הקול הקר לא שכח אותה, ולא נראה כאילו ישכח. -  בזבזת את חייך, ואפילו לא יעצת לאחותך עיצה חכמה בשיחה שלכן, כמו שהיא יעצה לך. בזבזת את חייך להתמכרות ללא
כלום.
היא עצמה את עיניה, מרגישה את הדמעות החמימות זולגות על לחייה ומפזרות את האיפור הכבד שמרחה מתחת לעיניה, בעוד האיפור מעביר שבילים שחורים על לחייה. המגע היה כה מוזר, היא לא חשה בו זה זמן רב, מאז ילדותה.
היא אכן השתנתה.
היא החזירה את מבטה אל מולי וויזלי, והרכינה את ראשה. קללת המוות לא איחרה לבוא, אך בלטריקס מתה בשמחה.
המוות סימל את החופש. דבר שרק אז היא הבינה, רק באותו רגע קטן של בהירות.
ואז היא פגשה את סיריוס בלק, בן דודה שזכרה ממנו רק מעט, מהשנים בהן הייתה צעירה יותר. קטנה יותר.
והוא הביט בה והושיט אליה יד.
"בואי, בלה," הוא אמר. "עכשיו את חופשייה."