חייה של דיינה

"בהצלחה השנה, אחות קטנה" קרא דיוויד, אחי הגדול, מפתח חדרו בקומה השנייה.
" כן, נתגעגע אלייך, דין." אמר אחי זאק, ברגשנות מזויפת.
"ביי מטומטמים" קראתי בצחקוק ומיהרתי אחרי אבי לעבר המכונית שבמרגש החנייה.
אחרי נסיעה של פחות משעה, הגענו אני ואבא לתחנת הרכבת קינג קרוס.
עברנו במהירות במחסום שבין רציף תשע לעשר, והגענו מיד לרציף תשע ושלושה רבעים. 
שתי דקות אחרי שהגענו לרציף, מיד הגיעו אליי בדהרה שני חבריי הטובים ביותר: 
אוסטין ריינדלוס וספנסר בראון. 
אוסטין וספנסר הם בערך החברים הכי טובים שלי מאז שכף רגלי דרכה בהוגוורטס.
אוסטין הוא בערך הנסיך של כל אישה. גבוה, שרירי, בלונדיני ובעל עייני טורקיז מהפנטות. 
רק חבל שהוא יצא מהארון בשנתו הרביעית. אבל אני תמיד חשדתי.
ספסנר היא החברה הכי טובה שלי בעולם. זאת שאני מספרת לה את כל הסודות שלי. היא יודעת הכל עליי ואני יודעת הכל עליה. ספנס (זה כינוי החיבה שהמצאתי לה..) חושבת שהיא ממש מכוערת, אני חושבת אחרת, כלומר איך שיער אדמוני וארוך ועיניים חומות עמוקות, יכול להיות מכוער?. בכל מקרה ספנס ממש חכמה ואדיבה, רק שהיא לא כך כל יודעת את זה. 
טוב, בקשר אליי, אני סתם נערה בת 16 ממוצעת. שיער מתולתל וארוך בצבע חום כהה, עיניים חומות פשוטות וגובה ממוצע. אני נחשבת חצוית-דם בגלל שאימא שלי עזבה אותנו, ואבא שלי לא מסכים לספר לנו עליה. בכל זאת כשהיא עזבה אני הייתי בת חצי שנה, זאק היה בן שנתיים ודיוויד היה בן 3, אני לא זוכרת כלום ממנה, אז אני לא יכולה להתגעגע אליה. גדלתי עם שלוש בנים, משימה לא פשוטה לילדה בת 4 שבמקום לשמוע סיפורים על חדי-קרן ונסיכות, שומעת סיפורים על קווידץ' ומלחמות טרולים. אבל היום אני כבר לא אותה ילדה בת 4 ששומעת שהתותחנים מצ'דלי הפסידו להרפיות מהוליהיד. היום אני דיינה וילסון, תלמידת שנה שישית בהוגוורטס, תלמידת שנה שישית שלא כמו רוב בנות בית הספר, שחושבות שסיריוס בלק הוא פשוט "מעלף!" לדבריהן של בנות הפאלפף בשנה החמישית שלהן, כולם יודעים שהפאלפף הם קצת מופקרים... 
אני פשוט שונאת את סיריוס בלק. עוד מהשנה הראשונה. אני לא יודעת למה... הוא פשוט סוג של פוץ כזה, ששוכב עם כל דבר שזז. אבל אין לי כוח להתעמק בבלק כרגע. אני פשוט אמשיך בסיפור. "דיינה!" צעקה לי ספנס ורצה אליי. "חכי רגע, ספנסר!" הספקתי לשמוע את אוסטין צועק לפני שהחיבוק של ספנסר חנק אותי כמעט למוות. לאחר כמעט שלוש דקות של חיבוק מחץ מספנסר, התחלתי לאבד את כושר הנשימה שלי ואוסטין נאלץ לדחוף את ספנסר ממני. היא תמיד הייתה מהמתגעגעים. "התגעגעתי, דין" קרא אוסטין וחיבק אותי חיבוק קצר, הוא לפחות לא מחבק חיבוקי מחץ, כמו בנות אחרות שאני מכירה. "איך היה לך בקיץ אוסטין?" שאלתי אותו בזמן שספנסר הכניסה קצת חטיפי ינשופים לתוך הכלוב של הינשוף שלי, פמפקין, "את יודעת, פגשתי מישהו.." הוא אמר לי בלחש. "מי?" שאלתי בהתלהבות גוברת. "הוא מוגל... קוראים לו טרוויס. הוא ממש חתיך..." לחש לי אוסטין, הוא לא כל כך אוהב לדבר על נושא הגייז בפני ספנסר... היא פשוט חושבת שגייז הם כמו כל אלה שמראים בסרטים, זה כל כך סטריאוטיפ לא נכון... "ו..." אמרתי לו "ו... כלום... סתם אמרתי לו שאני צריך לחזור לפנימייה שאני לומד בה בסוף החופש, ושאולי ניפגש בקיץ הבא." הוא אמר. "אוי זה כל כך חמוד!!"" צייצתי. אוסטין חייך אליי. "אני ממש מקווה שייצא מזה משהו. את יודעת אחרי מה שקרה שנה שעברה..." אמר אוסטין והשפיל את מבטו. ראיתי שדמעות זולגות על לחייו. בשנה שעברה אוסטין התאהב נואשות בבן אחד מרייבנקלו, שנה מעליו. הוא היה בטוח שהוא גיי, וכשהוא תפס אומץ וסיפר לו הבן צחק עליו וסיפר לכולם שאוסטין הומו. עוד אחת מהסיבות שאני שונאת את סיריוס היא שהוא היה ממובילי העדר שצחקו על אוסטין. "אני בטוחה שייצא מזה משהו, אוס" אמרתי בעידוד והנחתי את מצחי לרגע כל כתפו. 
"על מה אתם מדברים?" שאלה ספנסר שהייתה עסוקה בזמן שדיברתי עם אוסטין בבדיקת הלק הורוד על אצבעותיה. "כלום" מיהר אוסטין לומר. ספנסר משכה בכתפיה. "אז.. בואו נעלה לרכבת" אמרה ספנסר. עלינו שלושתינו לרכבת ותפסנו תא. ועם המזל הטוב שלי, סיריוס וחבריו היו תא לידנו! והכי נורא- פיטר הצביע על התא שלנו ואמר : "תראו זה ההומו עם שתי החברות שלו!" ומיד שלושת החברים הדביליים שלו פרצו בצחוק. צחוקו של סיריוס היה הרם מכולם. ספנסר, למרות כל הבעיות שלה עם גייז, נופפה אצבע משולשת לעברם של האידיוטים שפשוט הגבירו את צחוקם. "תתעלם, אוס" אמר ספנסר ואני הנהנתי בהסכמה. "היי אוסטין, הבאת אבוקדו? כדי שתוכל לקלף בחושך אתה יודע!" צעק ג'יימס. "היי, אני חושב שיש שדה תירס בסוף הוגסמיד, אתה יודע תוכל ללכת בו לאחור!" צעק סיריוס. "ואל תשכח" אמר רמוס. "אתה צריך להכין לעצמך שוקו, כדי שתוכל לבחוש אותו בחושך" הוסיף רמוס בידענות וכולם פרצו בצחוק משועשע. זהו זה היה הגבול מבחינתי, אני כבר ראיתי את הדמעות שמצטברות בעיניו של אוסטין. "די! זה מצחיק בעיניכם? חבורה של מגעילים! זה לא משנה מה ההעדפה המינית של הבן-אדם כל הוא בן-אדם טוב! אתם למשל בני- אדם נוראיים! אני לא מבינה איך אנשים מסוגלים אפילו להיות רגע בחברתכם!" צעקתי עליהם והשתררה שתיקה בתא הרכבת. "בסדר" אמר סיריוס לאחר כמעט דקה ומשך בכתפיו. "תגיד, ג'יימס, יש לך כרית במקרה?" אמר סיריוס. "לא, למה?" שאל ג'יימס המבולבל. "כדי שאוסטין יוכל לנשוך אותה!" אמר סיריוס וכולם פרצו בצחוק. אפילו ספנסר הבליעה חיוך. "ספנס?!" קראתי נדהמת, "אם זה כל כך מצחיק אותך, אז אולי כדאי שתצטרפי לחבורה המצחיקה ביותר שפה!" צעקתי עליה. "לא דיין, זה לא מצחיק אותי, פשוט.. אוס.. אני.." מילמלה ספנסר המבוישת. "זה בסדר ספנס, בואו נלך.." קרא אוסטין בקול שקט וחלול ויצא מהתא. "אני הולכת אליו." לחשה ספנסר בהחלטיות וגם היא יצאה מהתא לכיוונו של אוסטין. ועוד פעם השתררה שתיקה קצרה בתא, ומיד יצאתי, לפני שהם יתחילו לצחוק גם עליי. "הסיריוס בלק הזה פשוט אידיוט גמור!" חשבתי לעצמי כשפתאום שמעתי התייפחויות חרישיות מכיוון התא שלנו. נכנסתי וראיתי את אוסטין בוכה ולידו מנסה לנחם אותו ללא הצלחה, ספנסר, היא הסתכלה עליי בעיינים מיוסרות. "אני לא יודעת מה לעשות.." היא לחשה לי בלי קול ואני התקרבתי אל אוסטין, חיבקתי אתו והוא לחש באוזניי "אל תעזבי אותי, בבקשה, דיינה..." הוא לחש בקול קורע לב "בבקשה...". "אני לעולם לא יעזוב אותך..." לחשתי אליו. "לעולם, אוס..." אמרתי לו. " אוס, אתה תהיה בסדר, אף אחד לא יכול לפגוע בך ..." מילמלתי לו חרישית. "לא רציתי לספר לך ולספנסר את זה אבל... " הוא התחיל ולא סיים את המשפט שלו, "מה? מה קרה? מה רצית לספר לי ולספנס?" שאלתי אותו. "בסוף הקיץ ההורים שלי גירשו אותי מהבית." הוא אמר בקול שקט וריק מרגש. "אוי, אוס, איך זה קרה?" שאלתי אתו בקול נדהם, הוא המשיך בסיפורו. "זוכרת את הבן ההוא שסיפרתי לך עליו?, טרוויס?" הוא שאל אותי ואני הנהנתי, "אז ההורים שלי גילו על זה, הם יודעים שאני הומו, אבל הם פשוט לא מתעמקים בזה או טורחים לברר על זה משהו, הם מתנהגים לזה באדישות מוזרה שכזאת, בכל מקרה ההורים של טרוויס הם ידידים של ההורים שלי ופתאום בערב אחד הם כנראה איכשהו גילו את זה והם התפרצו עליי ואמרו ש... שאני ל..לא הבן שלהם יותר ושהם לא מו..מוכנים לראות אותי יותר..." סיים אוסטין את סיפורו והביט בי בעיניי הטורקיז שלו שנצצו כמו, וחיכה לתגובה. "אוס.. אני לא מאמינה... אתה יודע שאתה תמיד רצוי אצלי בבית, ואני בטוחה שאתה תהיה רצוי גם בביתה של ספנסר..." אמרתי לו. שתקנו זמן מה למרות שהיה לי כל כך הרבה דברים לומר לאוסטין, ואז ספנסר נכנסה לחדר "אוס... אני מצטערת שצחקתי עלייך..." היא אמרה. "זה בסדר, ספנס..." קרא אוסטין בקול מתפייס, אני כל כך אוהבת את הבחור הזה (לא בקטע רומנטי, כמובן...) "טוב," אמרתי הנימה מפויסת ומרוממת "אתם קולטים שבעוד רבע שעה נהיה תלמידי שנה שישית?!" סיימתי את משפטי בקול שמח ורם, ממקום מושבי בין אוסטין לספנסר. לאחר חצי שעה שלושתינו נכנסנו לאולם הגדול. בזמן שחצינו את האולם לעבר שולחן גריפנדור ראינו הרבה מבטים ננעצים באוסטין. אוסטין התכווץ במקומו "תתעלם." קראתי. וספנסר הנהנה ואמרה "אל תדאג זה יעבור, בסופו של דבר לאנשים נמאס לשמוע מרכיליות ישנות" ולבסוף לאחר ארוחת ערב מעולה ושהייה קצרה בחדר המועדון של בית גריפ נידור עם אוסטין, אני וספנסר נפרדנו מאוסטין ועלינו לחדרנו במגורי הבנות. אני וספנסר חולקות את החדר עם עוד שלוש בנות, מישל בנט, אמה סמית' וג'נה בנסון, הן די נחמדות, פשוט אני וספנסר מעולם לא דיברנו איתן יותר מדי, למרות שאנחנו חולקות חדר כבר 6 שנים בערך... 
שאר הבנות כבר נרדמו ורק אני לא הצלחתי להירדם. זה היה בגלל אוסטין. "איך מישהו יכול לצחוק על מישהו בגלל ההעדפות המיניות שלו?!" חשבתי לעצמי "ובעיקר הסיריוס בלק הזה, הוא כל כך אידיוט! הוא והעיניים האפורות המהפנטות שלו והגוף המדהים שלו ו..... רגע מה?! על מה לעזעאל אני חושבת?! לסיריוס בלק אין גוף מושלם והוא לא מהפנט אף אחד!" לאחר המחשבות המטרידות על סיריוס בלק סוף סוף הרגשתי עייפות לכן עצמתי את עיניי ודמיינתי עולם מושלם. עולם שאין בו נערים בוכים שמבקשים ממני לא לעזוב אותם לעולם. ואוסטין בטוח. 

		הפרק הבא