דממת מוות

טוב, קודם כול אני רוצה להגיד לכולם שיכול להיות שאחרי שיגמרו לי הפרקים המוכנים יקח הרבה זמן עד שיהיה עוד פרק כי כמו שכבר אמרתי בפיק שלי "ילדות אבודה" אני עושה הפסקה מרוב הסיפורים שלי כדי לכתוב סיפור אחר.

דבר שני, הפאנדום של הפיק הוא משחקי הרעב כך שאם לא קראתם יהיו קטעים שתבינו פחות.

ודבר שלישי הנה הסבר קצר על משחקי הרעב כדי שגם מי שלא קרא יוכל להבין:

משחקי הרעב מתקיימים במדינת פאנם שהוקמה על הריסות אמריקה הצפונית. בפאנם יש 12 מחוזות ואת הקפיטול ששולט עליהם. במסגרת המשחקים מוגרלים מכול מחוז נער ונערה בגיאלי 12-18, במהלך המשחקים כול הנבחרים (שמכונים מיועדים), מוכנסים לזירה ומתבקשים לשרוד. מטרת המשחק היא להישאר האחרון ששרד.

בנוסף לכך פעם ב-25 שנה מתקיים הגמול הרבעוני בו קורה דבר מיוחד, בגמול הרבעוני הראשון המחוז בחר את המיועדים שלו, בגמול הרבעוני השני נבחרו פי 2 מיועדים ובפיק הזה תגלו מה קורה בגמול הרבעוני השלישי אז בבקשה:

פרולוג

דממת מוות סוררת תמיד. בכול שנה. ליום אחד, יום האסיף.

דממת מוות סוררת בזירה תמיד. כול רגע. כול דקה בה אתה עוד חיי.

דממת מוות סוררת בארון הקבורה תמיד. גם כאשר הרעש קיים.

פרק ראשון- דממה של כאב

כאשר אני שוכבת באחו, תחת עץ ערבה, ומביטה בטיפות המים מטפטפות על הקרקע בשקט מופתי אני חשה את המילה מפלחת את גופי, דממה.

כאשר שמיכה של עשב נפרסת מתחתי ואני מביטה בענפים המטלטלים בפרעות המילה מכה בי שוב, דממה.

כול דבר שאני עושה- דממה.

מאז שנולדתי הייתה בעולם רק דממה, מילה אחד ויחידה שתיארה את עולמי. ניסיתי תמיד להתעלם מהדממה, לדחוק אותה למגירה אחורית במוחי, לנעול את המגירה היטב ולא לפתוח אותה לעולם. גם ללא הדממה העולם מספיק רע, יש בו רעב, עוני ובדידות, יש בו כאב ואכזבה, העולם הוא תמצית כול הרע. לא היה לי צורך בדממה כדי להיות אומללה, בעיקר לו בחיים במחוז 12.

רוגטקה, קשת אומללה, וארבעה אחים, זה כול מה שיש לי, ומזה אני צריכה לחיות.

כול בוקר- לצוד. כול צהריים- למכור. כול אחר הצהריים- לבשל. כול ערב- לטפל בקטנים. כול לילה- לבכות לאלוהים.

זה היה סדר היום שלי כבר שנים רבות, אבל כבר הייתי רגילה. מאז שאבי הלך לעולמו זה היה סדר היום, אם כי אז הייתי צריכה לדאוג רק לאמילי, לאמילי ולאמא, עד שגם היא מתה.

~זיכרון~

פוני זהוב נפל על עיני בעודי רצה כשבידי לחם רך מהמאפייה. לחם טוב הוא מצרך נדיר, זה ידוע והיום אני רוצה שאמא תאכל לחם טוב, בזמן האחרון היא מאוד חלשה.

דלת העץ העתיקה נטרקת מאחורי גבי כאשר אני נכנסת לבית ואני מתמוטטת על ברכי. מולי, על השטיח שוכבת לה אימי ללא תזוזה, אורן כורע לידה כאשר הוא מחזיק בידוי תינוק עטוף מגבת. "אורן?" אני שואלת בחשש והוא מביט במבט רב משמעות. אמילי דידתה לפתע לתוך החדר והביטה באמא בתדהמה, היא בסך הכול בת שש ואינה מבינה דבר.

בלי לחשוב יותר מדי נעמדתי שוב על רגליי הרועדות והחיוורות, מנסה להגיד דבר מה מנחם אך שום דבר לא יוצא מגרוני, מהיום אני כבר לא רק חירשת.

~חזרה למציאות~

הרבה דברים השתנו מאז, אבל זה לא אחד מהם.

*הסיפור מתקיים אחרי הספר הראשון, הספר השני והשלישי לא רלוונטים.

		הפרק הבא