ערב אחד ביחד

היה זה יום מיוחד מאוד. הרמיוני ישבה על מיטתה ותיכננה את לבושה לנשף המיוחל שעמד להתקיים באותו היום. היא ישבה ומיששה את בד השמלה שקנתה מוקדם יותר באותו היום בהוגסמיד. היא הייתה בצבע כחלחל-סגלגל עדין, וגיזרתה, לפחות לפי מה שאמרה ג'יני, החמיאה מאוד לגופה. מחשבות רבות חלפו בראשה; מכעס על רון, הילדותי והמרגיז, ועד לשרידי תדהמתה מכך שויקטור באמת הזמין אותה. היא הרימה את השמלה, וניגשה לחדר השירותים, להחליף את בגדיה, ולסדר את שערה. כשיצאה משם, הרגישה כמו גרסה מחודשת ורעננה של עצמה, והרגשתה השתפרה עשרת-מונים. היא הציצה בשעון ונבהלה; האם זו השעה?! היא הביטה פעם אחרונה במראה לפני שיצאה במהירות דרך דלת חדר-המועדון. היא ירדה במדרגות, וחייכה אל ויקטור שחיכה לה. "את מאוד יפה נראית," אמר לה, ולקח את ידה. לאט לאט הצטרפו אל שורת הזוגות, כשמקנוגל הכריזה שהמתמודדים ובני זוגם הם אלה שיובילו את הרוקדים אל הרחבה. היא נלחצה מעט, אך שמחתה גברה על פחדה. "זאת הרמיוני?!" נשמע קולה המופתע של פרוואטי, שעמדה שלובת-ידיים עם הארי, ממש מאחוריהם. היא חייכה אל הארי ונופפה לו לשלום. היא גיחכה למראה עיניו הפקוחות בתדהמה למראה השונה. ויקטור נגע בזרועה בזהירות. "הרמ-און-ניני," אמר בהיסוס, "אנחנו לרקות צריכים." היא הנהנה. "כמובן, כמובן," אמרה, והסמיקה. הוא לקח את זרועה, והם החלו לרקוד לצלילי המוזיקה השקטה. היא הביטה בויקטור, מודעת למבט ההמום שנועץ בה רון. לקח לו זמן, אבל הוא קלט שאני 'בת'. חשבה בליגלוג. כשנגמר הריקוד השקט, החל אחד מהיר יותר, וויקטור משך אותה לסיבוב עדין, והיא נפלה בזרועותיו, צוחקת. "את שתייה רוצה?" שאל אותה כשנגמר הריקוד. היא הנהנה בהיסח הדעת וחיפשה במבטה את רון והארי, ומצאה אותם במהירות, שכן גלימת-הטקס של רון הייתה בהחלט יוצאת דופן. "היי," אמרה והתיישבה לצד שניהם. הם נראו אומללים ביותר. "רקדתי איום ונורא," מילמל הארי במבוכה. "לא נכון," עודדה אותו. "אני בטוחה שלא רקדת גרוע עד-כדי-כך," אמרה. "חם פה, לא?" אמרה ונופפה בניסיון להפיק רוח שתקרר את  פניה. "ויקטור רק הלך להביא לנו משקאות." רון שלח בה מבט מלא בוז. היא הופתעה. מה הוא רוצה ממנה? "ויקטור? מה, הוא עוד לא ביקש ממך לקרוא לו ויקי?" אמר רון בלגלוג. "לא," אמרה הרמיוני "מה הקטע שלך?" שאלה אותו. "אם את לא יודעת, לא אטרח להסביר לך," אמר בהתנשאות. "רון-" אמר הארי, בקול עייף.  "מה?!" דרש. הוא פנה אל הרמיוני. "את-  הוא מדורמשטנג!" קרא, כאילו זה מסביר הכל. "את מתרועעת עם האויב!" האשים אותה. "אוה," אמרה. הוקל לה. היו אלה רק שטויות-רון טיפוסיות. "מתרועעת עם האויב. באמת. רונלד וויזלי, הגעת לשיא חדש של טיפשות." קבעה, ספק משועשעת ספק עצבנית. "אני מתערב שניפגשתם בספרייה, נכון?" אמר. היא שתקה. "אז מה?" שאלה. "מה קרה? ניסית לגייס אותו לאלרגיה?" אמר בלגלוג. פניה התלהטו. "לא נכון!  אם אתה כבר רוצה לדעת, הוא בא לספרייה כל יום, כי הוא התבייש לגשת אליי ולדבר איתי!" קראה בכעס. "זה מה שהוא אומר," סינן רון בארסיות. "מה זה אמור להביע?" שאלה. "טוב, הוא בטח מנסה לסחוט ממך מידע על החולשות של הארי!" ענה. "לידיעתך, הוא לא שאל אותי אף שאלה על הארי, אפילו לא שאלה –" הוא קטע אותה. "אז הוא בטח רוצה שתפתרי בשבילו את בעיית-הביצה!" המציא רון, מסרב להתייאש. "לעולם לא הייתי עוזרת לא לפענח את הביצה!" אמרה הרמיוני בזעם. "אני רוצה שהארי ינצח בטורניר- הוא יודע את זה-"                                                                                                 

"טוב, יש לך דרך מוזרה מאוד להביע את זה," השיב לה רון. "המטרה בטורניר היא להתחבר עם תלמידים ממדינות אחרות," אמרה. "המטרה היא לנצח!" צעק רון. אנשים החלו להביט בהם. "לכי למצוא את ויקי שלך," אמר לה בארסיות. "אל תקרא לו ויקי!" ענתה בכעס, וחצתה את האולם בכעס, נבלעת במהרה בתוך האנשים. היא התיישבה לבדה, ודמעות נפלו על שמלתה המנצנצת. יופי, רונלד וויזלי, חשבה בכעס. שוב הרסת הכל.