תקועים באחוזה עם סטיבי

אזהרה: ספויילרים לחלקים האחרונים של הטאוני, אומרת מראש- זה המשך כזה לחלק 17, והפרק הבא הולך להיות מלא ב...דם.

"הא... מפלצת מכוערת!" רומאנו חייך חיוך מעושה, ונאנח.

הוא נתן לגופו ליפול על הרצפה בקול חזק, ועצם את עיניו. קשה לנשום, הדם ניגר מפיו, והוא כמעט נחנק ממנו. הוא מקווה, כך חשב כשירק את הדם, שלא נשברו לו שיניים, כי הוא הרגיש אחת זזה מעט ממקומה.

הרצפה הייתה קרה, וזה היה נעים. כל גופו בער מחום, מכאב, והוא הרגיש חולה. אגלי זיעה נפלו ממצחו, הישר על לחיו, והוא שמח על הקור של הרצפה כנגד גופו.

הוא לא יודע אם הוא יחיה, בכנות, הוא עייף מדי מכדי לנסות להציל את עצמו. הוא פשוט שמח שאם הוא יפול, לפחות יהיה העולם יהיה נקי מממזר אחד. 

עם מחשבה זו, הוא התגלגל על גבו, מנסה כמה זוויות, עד שהרגיש נוח יותר.

כן, עכשיו זה בסדר, הוא יכול לישון קצת, וכשירגיש יותר טוב, יקום ויטפל בעצמו. כעת, אין צורך לדאוג יותר מדי. חלומות נעים, על עגבניות אדומות ויפהפיות, הוא איחל לעצמו.

"לאן אנחנו הולכים?". 

"מפה, תיזהר, יש פה כי-...".

"אידיוט! אולי תבדוק לאן אתה לוקח אותי? אתה רוצה שאני אמות?!".

"א... אני מצטער, בסדר?!". 

"אוקיי, בוא נרגע," אנגליה אמר, ושפשף את מצחו. עדיין שחור. והוא תקוע עם אמריקה.

לאמריקה היו מספיק רגשות אשם, כנראה, והוא לא דיבר הרבה. הם איבדו את יפן לפני עשרים ואחת דקות, בערך, כך לפחות הוא ספר. אבל הוא התבלבל פעמיים בספירה בגלל אמריקה, אז ההערכה שלו עלולה להיות שגויה. מאז שהכול נהיה שחור אין לו כל כך הרבה מה לעשות, רק לספור שניות, לספור דקות. לספור את הנצח באחוזה המקוללת הזו. 

כל הצבעים שלו התנדפו, כולם הפכו לשחור אחד. קשה לו להודות בכך, אבל הוא כבר שכח איך כולם נראים. הוא שכח את צרפת המעצבן, הוא שכח את אמריקה, שעוד יותר מעצבן. הוא זוכר במעומם את אוסטרליה וניו זילנד, הצבע הירוק המוכר של המשפחה שלו נצרב במוחו, עד כדי כך שסירב להישכח. היחידים שהיה יכול לזכור בבירור, לא לגמרי את הפרטים הקטנים, היו סקוטלנד וויילס. הצבע האדום החזק של השיער של סקוטלנד תמיד היה שם, והוא זכר את ההבעה התמימה של ויילס. אבל גם הם, לאט לאט, מתחילים להיעלם. 

"תוכל לפחות לענות לי על השאלה הראשונה?" אנגליה שאל, ומשש את אצבעותיו ביד ימין בעזרת ידו השמאלית. הוא קצת איבד תחושה בהן, אולי בגלל הקור. עכשיו כשחוש הראייה שלו קצת בחוסר, הוא גחך לעצמו, הוא מרגיש את ההילות החזקות סביבו, אף על פי שאיבד את הקסם שלו. 

"אני מחפש חדר שנוכל להישאר בו." אמריקה אמר אחר כך דקות של היסוס. 

אנגליה היה יכול לשמוע את אמריקה מנסה לפתוח דלת. 

"שיט, המפתחות... חילקנו אותם אז... שיט..." קולו של אמריקה היה שקט, אבל חוש השמיעה של אנגליה קלט את זה כאילו הוא דיבר בטון הרגיל שלו. 

הוא גם שמע קול נקישה, ורשרוש, של מפתחות, כנראה, ואז דממה קצרה. 

"אה, אנגליה... יש מצב ש... אה... יש לך מפתח או משהו?". 

"המפ, אני חושב שיש לי אחד בכיס," הוא שלח את ידו לכיסו, והרגיש את המתכת הקרה. "זה לקומה השנייה, אם אני לא טועה, לחדר שליד המדרגות.". 

"אוה, מעולה!" הטון של אמריקה היה שמח, כהרגלו, אבל הייתה שם מעט הקלה, הוא חטף את המפתח מידו של אנגליה, ואחר כך אחז באותה היד, מושך את אנגליה, כמו ילד קטן. 

יש דברים שלא משתנים. אנגליה חייך חיוך קטן, שנעלם מהר.

נקישות רגליים עדינות נשמעו על הרצפה. סין הביט מסביבו, כאשר הלך על קצות אצבעותיו בשקט. 

שקט מדי, זה מפחיד אותו. הוא מרגיש מבודד מכולם. יפן נעלם לו לפני... הרבה זמן? הוא כבר לא זוכר, השעון שלו נשבר, אז אין לו מושג, וזה לא כאילו השעונים ששברו כדי להחזיר את תחושת הזמן עוזרים. אבל השקט, זה פשוט הרג אותו. זה היה שקט מהסוג הרע, והדבר היחיד שמילא את הדממה היו פעימות הלב המהירות של סין. 

הוא קיווה, ובאותו הזמן גם לא קיווה, להתקל במישהו. לא בחייזר, זה בטוח, היו לו כבר מספיק מפגשים עם החבר המשוגע של אמריקה. הוא כן ישמח לראות מישהו, איפשהו, משהו. 

בדיוק כשהוא חצה את המסדרון, וניסה לפתוח את הדלתות בלא הצלחה (המפתחות שלו נשארו אצל יפן, הפעם הראשונה שהוא מצטער שהפקיד משהו בידי אחיו הצעיר.), הוא שמע משהו זז מאחוריו. 

סין בלע את הרוק שלו, והסתובב באיטיות. לפני שהספיק להשלים סיבוב, הוא הרגיש טפיחה על כתפיו.

"אולה, אמיגו!". 

אנחת הקלה השתחררה מפיו של סין. 

מולו ניצב ספרד. בגדיו היו מרופטים ומלוכלים מעט, אבל חוץ מזה- הוא נראה בסדר גמור, לדעתו של סין. הוא גם החזיק את הגרזן שלו.

"ספרד!" סין לא היה יכול לעצור את הנימה המאושרת בקולו. הוא לא לבד יותר. "יש לך מפתחות במקרה? שלי אצל יפן, ואני לא כל כך רוצה לעמוד באמצע המסדרון.". 

"הא, נו, אמיגו, אבל לא צריך מפתחות כשיש לנו את זה!" ספרד חייך את החיוך הטיפשי שלו, ונופף בגרזן שלו בחוסר זהירות. סין צעד צעד אחורה, והרים את אגודלו לסימן מאשר. הוא נתן לספרד להשתעשע ולהכות את הדלת שניסה לפתוח לפני כמה דקות, והביט בו מהצד. 

עד שהוא קלט שזה לא יהיה חכם להוריד את הדלת. 

"ספרד... אולי כדאי שתוריד רק את הידית, כדי שנוכל להיכנס ולחסום את הדלת בחפץ כבד אחר כך?". 

"הו? אה! אני מבין, סי, אמיגו! נו האיי פרובלמה!"  ספרד חייך שוב. או שהוא חייך כל הזמן הזה. קשה לדעת כשהחיוך שלו דבוק לפרצוף שלו. 

בתוך כמה דקות, ולאחר כמה צלילים של מתכת שפוגעת במתכת, הם היו בתוך החדר, והתחילו להזיז את החפצים אל הדלת. המיטה ראשונה, שתיים מהשידות עליה, ועוד שידת ספרים מעל. 

לא היה להם עצים, אז הם שרפו כמה ספרים, לא הפסד גדול, והתיישבו ליד האח בשקט. 

"אז..." ספרד פתח, וזה הפתיע את סין. כאשר הוא הביט עליו, העליזות נעלמה מפניו, מבטו היה רציני. "ראית את רומאנו?". 

סין זרק את ראשו לאחור. הפעם האחרונה שהוא ראה את רומאנו... המ... זה היה לפני שהוא ויפן התפצלו, זה רחוק מדי, יותר מדי זמן. 

הוא הניד בראשו, וספרד נאנח. 

"אני מניח שכדאי שנלך לישון, אמיגו." הקול שלו נהיה קליל יותר, אבל סין היה יכול לשמוע את הדאגה נתקעת בגרון. "אני כבר עייף מכל היום הזה!". 

הפעם כשספרד חייך, סין ראה מבעד לחיוך המזוייף, ופתאום כל החיוכים הקודמים הוטלו בספק. 

"יהיה בסדר." סין לחש, וחייך חיוך חלוש. 

ספרד הנהן, מבטו עצוב, ושניהם התכרבלו בשמיכותיהם על הרצפה.

סין התמתח כשהוא קם באיטיות. הגב שלו היה תפוס לגמרי. הוא לא צעיר, בן 4000 פלוס, ולישון על הרצפה לא עושה לו טוב. 

רעד פתאומי אחז בו, והוא הרגיש שקר בחדר. משהו לא נכון. 

מבט לימין גרם לעיניו להתרחב כאשר ראה שהרהיטים שגררו אל הדלת אתמול נעלמו, והדלת... פשוט לא הייתה שם. 

הוא פחד להסתכל לשמאלו.

A/N: עכשיו ליליבר יודעת מה הולך לקרות, אז אני מצטערת מראש על זה שאני בן אדם כל כך רע :(

הפרק הקודם		הפרק הבא