כמה מפגשים בחדר הנחיצות

"לונה? לונה לאן את הולכת?" שאלה ג'יני וויזלי את חברתה הטובה, לונה לאבגוד. "אוהה... אני לא יודעת... יש בסביבה הרבה יטושתושים, אז נראה לי שאני אלך להסתווב קצת בטירה... במילא אני לא יחסר לאף אחד.." היא ענתה בקול הסהרורי השלה וגרמה לג'יני לקמט את מצחה בדאגה. "טוב, אני הולכת להארי." ג'יני אמרה וחייכה. "יופי, תמסרי לו דרישת שלום.." אמרה לונה, באותו קול חולמני. ג'יני הסתכלה על לונה וחייכה חיוך קלוש בזמן שלונה התרחקה ממנה.

לונה טיילה ברחבי בית הספר עד שהיא הגיעה למקום מוכר. המקום היחיד שבו היא הרגישה שהיא נחוצה. כמובן, חדר הנחיצות. בקיר של הכניסה לחדר הנחיצות היא ראתה דלת קטנה וידית עשויה פליז. לונה פתחה את הידית ונכנסה לתוך החדר באיטיות. "מי כאן?" היא שאלה בשקט, אין קול ואין עונה. לונה טיילה בשקט ברחבי חדר כשפתאום היא ראתה ראש בלונדיני מציץ מתוך ארונית ישנה "מי זה?" היא שאלה. "צא מפה!" ענה לה קול כועס. "אבל אני זה לא הוא... אני זו היא... וואו כמות היטושתושים שפה..." היא אמרה בסהרוריות האופיונית ללונה. "מי זאת?! אהה זו את?! צאי מפה מוזרה אחת!" ענה לה דראקו מאלפוי. "אהה... מאלפוי זה אתה?" היא שאלה. "צאי מפה!!!" הוא צעק ואז הוא התקרב אליה והוציא את שרביטו, אבל לפני שהוא הספיק להגיד את הלחש שהוא התכוון הוא הסתכל על לונה. העיניים הבהירות שלה הביטו בו והיא מיצמצה. דראקו היה המום. "א...אה... צאי מפה!" הוא לחש. "למה אתה לוחש? אתה יודע אני חושבת שראיתי קרן של שנורקק !" היא אמרה, מתעלמת מ"פקודתו" של דראקו. "היי, אני מציע ש..תלכי!!" את החלק האחרון של המשפט דראקו צעק. לונה לא נראתה מוטרדת המעובדה שדראקו מאלפוי צועק עליה. למעשה, זה נראה כאילו היא מאוד נינוחה. "טוב, אני אלך לי..." היא אמרה, משועממת. "תודה באמת!" אמר מאלפוי בציניות, ולונה שלא קלטה את הציניות אמרה "בבקשה, מאלפוי." והלכה לה. דראקו מאלפוי נשאר המום ופשוט הביט בבהירת השיער מתרחקת לה. דראקו מעולם לא שם לב שהיא נראית די טוב. למעשה היא נראתה מעולה. היה לה שיער ארוך מאוד שגלש באי סדר מסוים שכל כך התאים ללונה, בצבע בהיר מאוד, זה לא היה בלונדיני, זה היה כמעט לבן. משום מה, השיער ממש התאים לה. והעיינים שלה היו מדהימות, בהירות, גדולות ותמימות. כמו של אייל צעיר שרק נולד ומחכה לחקור את העולם. "מה לעזעזל?" אמר בשקט דראקו.

במשך השבוע הזה לונה ביקרה כל יום בחדר הנחיצות. משום מה דראקו נהנה יותר ויותר מביקוריה שמה. והוא לא הבין למה. ג'יני דאגה לחברתה שכל יום הלכה ו"טיילה" לה בטירה. אחרי כמה חודשים של ביקורים שנעשו תכופים יותר ויותר בחדר הנחיצות מאלפוי החליט להתוודות:

"לונה?" הוא שאל "כן?" היא שאלה והסתכלה עליו בתמימות הזאת שלה. מאלפוי לא ידע איך להגיד את זה. הוא לא האמין שהוא באמת חושב על זה. אף אחד לא ידע על המפגשים הקטנים שלהם, ומאלפוי פחד שאם מישהו יגלה, כל ה"מוניטין"  שלו יהרס. "א...אנ..אני..." הוא התחיל לומר. לונה תמיד חשבה שדראקו מאלפוי הוא קשוח. חזק. אבל עכשיו הוא נראה בחור ביישן ורגיש. לונה לא יכלה לעמוד בזה יותר אז היא פשוט התקרבה אליו ונישקה אותו. לונה מעולם לא התנשקה. והיא הרגישה שכל האוויר יוצא לה מהריאות ועובר לה ישר ללב. היא מעולם לא הרגישה את התחושה הזאת. מעולם. לאחר זמן מה הם התנתקו אחד מהשני. דראקו פשוט בהה בה בשפתיים פשוקות מעט. "א..אני... מוכרחה ללכת." אמרה לונה בתדהמה. 

וככה עברה שארית השנה. רומן סודי ומתמשך של שני צעירים בהוגוורטס. ואז, לקראת סוף השנה הדברים נעשו יותר ויותר מסובכים, דראקו נעשה נוקשה יותר ויותר. הוא נראה חולה יותר מיום ליום, וחלש, חלש מאוד. "דראקו?" לונה שאלה אותו. "הממ?" הוא ענה לה בקול שקט. "מה קרה?" היא שאלה בפשטות. לתדהמתה דראקו פשוט החל לבכות. לונה לא ידעה מה לעשות עם עצמה. היא פשוט ישבה שם ואימצה אותו לחזה וניחמה אותו. "א..אני צ..צריך ל...ל..לה...להרוג את.." הוא לא יכל להשלים את המשפט ולונה שאלה "את מי אתה צריך להרוג?" לונה לא ידעה שבוד דקה היא תקבל את שוק חייה. "אני צריך להרוג את דמבלדור." הוא אמר את זה כאילו הוא הרגע השלים עם העובדה שהוא באמת צריך להרוג את אלבוס דמבלדור. "מה?!?!?" שאלה לונה המזועזעת. "אני חייבת להזהיר את דמבלדור! על זה עבדת כל השנה?! דראקו אתה לא חייב לעשות את זה!"היא אמרה בצעקות. "א..אני חייב הוא יהרוג אותי..." הוא בכה. "מי זה הוא? וולדמורט?" היא שאלה והוא הינהן. "אני חייבת להזהיר את דמבלדור!" היא אמרה ומאלפוי התחנן "לא! בבקשה לא!" "דראקו אני חייבת!" היא צעקה "תעזוב אותי! איך תוכל לעשות את זה? אין לך לב ? אני לא מאמינה שהתאהבתי בך! " לונה הייתה מזועזעת היא רצה מחדר הנחיצות. משאירה את דראקו מאלפוי בוכה ושבור. שבור לב. בזמן שהיא רצה לחדרו של דמבלדור היא קלטה שהיא בוכה.  כשהיא הגיעה למפלץ בכניסה לחדר של דמבלדור היא קלטה שהדלת פתוחה, או שמה פרוצה? החדר היה ריק. "איפה דמבלדור? יכול להיות שהוא גילה?" לונה חשבה לעצמה היא יצאה בריצה מהחדר של דמבלדור ופגשה את ג'יני "ג'יני! ראית את דמבלדור?" היא שאלה "לא.. למ...." פתאום ניהיה חושך ובעיקבותיו צרחות. "מה קורה פה??"שאלה ג'יני. ומכאן הכל נראה כאילו שהוא בהילוך איטי. האור חזר לכמה רגעים ואז ג'יני ולונה החליטו לעלות למגדל האסטרונומיה ושם הם ראו זוועות. מורים ותלמידים נלחמים באוכלמי מוות במסכות. "דראקו הצליח..." לונה חשבה לעצמה. "אאאאאאאאאאאאאאא!!!!!" נשמעה צעקה. "זה היה ביל!" אמרה ג'יני בפחד. המראות המזוועים, חברי המסדר ואוכלמי המות. הכל נראה כמו סרט אימה. לפחות מבחינתה של לונה. פתאום אוכלי המוות נסוגו החלו לסוג, ושוב נשמעו צרחות. באוויר נזרקו דברים כמו "דמבלדור!!!" "זה לא יכול להיות!!!"  לונה ירדה במדרגות ושמה היא ראתה את האדם שלפני כמה שעות היא רצתה להזהיר, שוכב על הקרקע. נטול חיים. או בפשטות, מת. ולידו שוכב על הרצפה הארי צועק ובוכה. ג'יני באה והחזיקה אותו.  בעיניי לונה זה נראה כאילו ג'יני היא הדבר היחיד שמחזיק את הארי בחיים. תרתי משמע. 

פתאום הוא עבר שם. מביט בלונה כמו בפעם הראשונה שהם נפגשו בחדר הנחיצות. רק שהפעם הוא ברח עם חבורה של אוכלי מוות נוראיים.

"דראקו..." היא לחשה והסתכלה לו לעיינים, היא הסתכלה לו לעיניים וראתה שם כל כך הרבה רגשות. היו בתוך העיניים שלו רגשות שהיא אפילו לא יכלה לבטא במילים.

וככה, פתאום, כמו משב רוח קל ביום חמים באמצע הקיץ, הוא פשוט, נעלם.

ולונה ידעה שהכל בגלל כמה מפגשים בחדר הנחיצות.

		הפרק הבא