וידויים אבודים

מתורגם באישור המחברת.

דיסקליימר: לרולינג ולכותבת הפאנפיק-אליסיה

תודה לנעמה על הביטוא.

זה תרגום ראשון שלי, אז תגידו איך יצא. 

"רמוס? פרופסור?" קראה הרמיוני, מקישה על דלת הדירה. "אתה שם?"

"מה?" רמוס אמר, פותח את הדלת. "או, הרמיוני. היכנסי."

"רמוס, אתה בסדר?" שאלה הרמיוני, הולכת בעקבותיו אל הסלון ויושבת על בספה.

"אני בסדר. את בסדר?" שאל רמוס.

"ובכן, אני הגעתי מהלוויה של טונקס. למה לא היית שם?" שאלה הרמיוני.

"את רוצה תה?" שאל רמוס, מתעלם משאלתה של הרמיוני.

"לא, תודה." ענתה הרמיוני. "אתה באמת בסדר?"

"נפלא, הרמיוני." ענה רמוס.

"למה לא באת להלוויה של טונקס?" שאלה הרמיוני.

"איך הארי? הוא בסדר?"

"הארי בסדר. תפסיק להתעלם מהשאלות שלי." אמרה הרמיוני. "למה לא הלכת להלוויה של אישתך?" תבעה הרמיוני.

"איך מולי? וכל הוויזלים? הם חייבים להיות מוטרדים בגלל פרד- "

"אתה אמור להיות מוטרד, רמוס. אישתך מתה, ואתה פיספסת את ההלוויה שלה!" הרמיוני מצאה עצמה עומדת ומביטה בו, צועקת. "רמוס, בבקשה תספר לי. מה קרה?"

"לא קרה כלום, הרמיוני." אמר רמוס. "וולדמורט מת. הכל צריך להיות טוב."

"אבל טונקס- "

"מתה, כן." אמר רמוס. "אני ראיתי את המוות שלה. אני יודע שהיא מתה."

"רמוס, למה לא הופעת בהלוויה שלה?" שאלה הרמיוני פעם נוספת. "אתה מתגעגע אליה?"

רמוס הסיט את מבטו מהרמיוני, למטה אל הרצפה. "כמובן שאני מתגעגע אליה." אמר רמוס.

"למה לא הופעת שם?" שאלה הרמיוני. "אתה מתגעגע אליה כל כך?"

"אני לא הופעתי שם, בגלל שלא רציתי לפגוש את אנדרומדה." אמר רמוס.

"למה?" שאלה הרמיוני.

"בגלל שאני לא יכול לפגוש אותה כשאני יודע שמעולם לא אהבתי את הבת שלה." אמר רמוס. "אני משקר לגבי הנישואים האלו מאז יוני האחרון, ואני לא יכול לשקר יותר."

"לשקר לגבי מה?" שאלה הרמיוני, ליבה מאיץ.

"אני הבנתי שאני התחתנתי עם הבחורה הלא נכונה ברגע שראיתי את הבחורה הנכונה עם מישהו אחר." אמר רמוס.

הרמיוני בהתה בו. היא הייתה בטוחה שהיא אוהבת אותו, אבל עבור רמוס, האם טונקס הייתה הבחורה הלא נכונה בזמן שהרמיוני הייתה הבחורה הנכונה?

"ומי הבחורה הנכונה?" שאלה הרמיוני, חרדתה עולה.

"בחורה חכמה, מקסימה ומצחיקה, שפגשתי על הרכבת להוגוורטס לפני ארבע שנים." אמר רמוס. "את, הרמיוני."

"אני?" שאלה הרמיוני. "אבל טונקס, אני מתכוונת, למה נשארת איתה?"

"כשאני התחתנתי איתה, חשבתי שאני אוהב אותה. זה היה בחתונה של ביל ופלר, כשרקדת עם רון, כשהבנתי שאני לא אוהב אותה. אני תכננתי לספר לה, באמת. אבל כשקיבלתי את האומץ לספר לה, היא אמרה לי שהיא בהריון. וכל מה שאמר הארי גרם לי להבין שאני צריך להיות שם בשביל הילד שלי. אז חזרתי לטונקס רק בגלל שהיא הייתה בהיריון עם הילד שלי. הייתה רק פעם אחת, הרגע בו טדי נולד, שחשבתי שבאמת אוכל לאהוב את טונקס יום אחד אם אנסה. אני מתכוון, היא עברה כל כך הרבה כדי לנסות ולהיות איתי, היא נשאה את הילד שלי, עברה את הלידה ושינויים קבועים בהורמונים שגרמו לה לא להיות מסוגלת לשאת את הדבר הקטן ביותר רק בגלל שהיא אהבה אותי. התחלתי לנסות לאהוב אותה חזרה, אני באמת ניסיתי. אבל ראיתי אותך בקרב, וזה רק חידש את הרגשות שלי כלפייך. ואת יודעת מה הרגשתי כשטונקס מתה?"

"מה הרגשת?" שאלה הרמיוני, קולה בקושי נשמע.

"ברגע שהקללה ההורגת של בלטריקס פגעה בה, דווקא חשתי הקלה. כן, היה חלק ממני שהיה שבור. אחרי הכל, היא הייתה האמא של הבן היחיד שלי. אני מרגיש נורא על זה, אבל אני יודע שלא הייתי יכול להמשיך בנישואים האלו, כשאני משקר באופן יומיומי." אמר רמוס.

הרמיוני הסתכלה עליו. "אז שיקרת לה? במקום לבוא אליה, להגיד את האמת, ולהציע לעזור לה עם טדי?"

"הייתי חייב לשקר. לא יכולתי לספר את האמת. ידעתי שהיא תישבר, אפילו יותר משדחיתי אותה." אמר רמוס. "אני אוהב אותך, הרמיוני."

"גם אני אוהבת אותך. אני לגמרי בטוחה בזה." אמרה הרמיוני. "אבל אני לא חושבת שאוכל להיות איתך, אלא אם אתה הולך לקבר של טונקס, ומתוודה על כל זה לפניה."

זה היה תורו של רמוס לבהות בהרמיוני. "אני אוכל לנסות לעשות את זה, אם זה אומר שתתני לנו סיכוי."  אמר רמוס לבסוף.