ככה זה נגמר

השלושה ישבו ליד מיטתו של אביהם, והתפללו. אבל הוא ימות, כמו כל אדם נורמלי. הוא יצטרף לכולם, לג'יימס ולילי, לסיריוס, פיטר ורמוס... להדוויג ודובי, לסוורוס, שאם טיפת היגיון יחל להיות אביו. לעין הזעם, ולנימפדורה שלא אהבה את שמה. לטדי טונקס הזקן, פרד, וג'ורג' וויזלי שהצטרף לאחיו לפני כמה שנים. אבל הוא לא חשב על כל אלה, באותו רגע. הוא חשב רק על שניים. שכל חייו רצה לשוב ולהיות איתם. אותם שניים שעזרו לו. שלמדו איתו, ואותו. לקרוא ספרים, ולא ללכת אחרי עכבישים. רנלד ביליוס וויזלי, המנוח, היה חברו הטוב ביותר. הגברת הרמיוני ג'ין וויזלי, הייתה הנערה המבריקה ביותר שהכיר, והחברה הכי טובה בעולם. הוא התגעגע אליהם כל הזמן הזה. הוא בחר לעשות כך, למות. זה מה שהוא רצה. הוא עוד יכל לשמוע את בכיהם של ילדיו הגדולים, ג'יימס ואלבוס. היה לו עצוב, לשמוע את לילי. הוא חשב, שסוף סוף מצא לה שם שמישהו חי נמצא במרכזו... אבל שבועות לאחר מכן, הצטער. לונה לאבגוד, מתה בתאונה מצערת מאוד. הוא בכה, כמו שאנשים זקנים בוכים. הוא זוכר אותה, בתוך הנערה המצחיקה ביותר שפגש. היא עזרה לו. כשמולי וויזלי מתה, הארי הרגיש כמו יתום... וכשורנון דרסלי נפטר, הוא הרגיש כאילו חתיכה אחת מליבו נופלת. הוא גידל אותו, אחרי הכל. ודאדלי דרסלי? הוא מעולם לא פגש משפחה יותר מאושרת ממשפחתו. טוב, חוץ ממשפחת וויזלי, כמובן. אז עכשיו, כשכל אהוביו של הארי, נעלמו מעולמנו, והשאירו את ליבו של הארי ריק, החליט הארי שגם הוא רוצה. אבל הוא פחד, שגם ילדיו יהיו עצובים.  אבל הוא חייב לגמור עם זה...

 הוא הרים את ידו, והניח אותה על צלקתו שבצורת ברק. דמעה שקופה נפלה מעינו המקומטת. והנה. הלב הפסיק לפעום. והאחים החלו לבכות, כמו שמעולם לא בכו. והם קברו אותו, ליד שני קברים אחרים. עליהם היה כתוב את שמם של חבריו הטובים, רונלד והרמיוני. ועכשיו, על דברו החדש, כתוב, במילים עצובות, ומלאות משמעות, "אותו אחד, שבזכותו אנחנו חיים." ואת הכתוב על הקבר, כתב בן מוגלגים חביב. בנם של דאדלי דרסלי, ואישתו. והוא לא סתם כתב את מה שכתב... אם לא

 היה הורג את אותו אחד, שאת שמו כבר מותר לומר, הלורד וולדמורט, מין הסתם, כל בני המוגלגים לא היו קיימים יותר. וחצויי הדם היו חיים בעוני, ואילו בוגדי הדם כמוהם. ורק טהורי הדם, היו חיים בעושר ואושר.

"הארי פוטר. באת למות, כמו שהוא אמר. למה?" שאל בנו של דאדלי, שמו וויליאם. "אולי כולם כבר שכחו, שאתה המושיע הנערץ. אבל אני לא, דוד יקר."