אדוארד קאלן- האיש הכי מהיר

הסונגפיק הראשון ופאנפיק הראשון שאני כותבת על דמדומים... מצטערת אם יצא קצת קיטשי...

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

בין הרים ובין סלעים 
בשדות ובכרמים 
דמות עוברת כמו רוח הוריקאן. 
זוג רגליים חזקות 
לוחמות ודוחפות 
בתנופה ובכח לא יאומן.
 

רצתי לצד אדוארד. טוב... כמעט. לא משנה כמה ניסיתי להשיג אותו, לא הצלחתי. אפילו אחרי שהשתנתי לערפדה, הוא עדיין רץ מהר מדי.

הוא עוקף והוא עובר, 
הוא חולף כל כך מהר, 
לא רואים אותו אפילו לשניה. 
רכבות ומטוסים 
מפנים את הדרכים 
כשהאיש המהיר קרב ובא. 

הוא רץ כחץ מקשת. זגזג בין עץ לעץ, רמס ברגליו את הדשא הירוק... "היי, אד!" צעקתי, "חכה שנייה".
אדוארד צחק. הוא האט מעט את מהירותו, ורץ בקצב שלי, האיטי רק מעט יותר משלו.
 "כבר הזכרתי כמה שאת יפה היום?" שאל. בתגובה הפלתי אותו על הדשא הרך, והוא נישק אותי. בפעם המאה ואחת באותו היום.

לו רק ידענו מאיפה הוא ומה הוא 
כל חייו ממשיך להיות כדור שלא פגע. 
הוא לא בוטח, עובדה שהוא בורח, 
אין לו מטרה ואין לו התחלה. 
 

"למה באנו לפה?" שאלתי. הוא לקח אותי לריצה הזו. לא התכוונו לצוד או משהו. צדנו רק אתמול.
"סתם," אמר, ולא הוסיף.

כל היום וכל הליל 
מסתובב ומשתולל. 
רק ענן אבק יגיד את מסלולו, 
הוא מהיר והוא פזיז 
הוא גמיש והוא זריז, 
מנסים כבר שנים לתפוס אותו. 

החושך ירד. אבל זה לא שינה הרבה, עדיין ראיתי הכל כרגיל. כמעט תמיד היה מעונן בפורקס, אבל אחרי שהשתניתי יכולתי לראות את קרני השמש מנסות לחדור מבעד לעננים האפורים גם ביום רגיל. קמנו והמשכנו לרוץ, ובמרחק הקצר שהייתי מאחוריו, יכולתי לראות את שובל האבק שהשאיר.

ילדות וילדים 
מחכים לו בכבישים, 
רק לראות אותו עובר ונעלם. 
לפעמים בשביל גוון 
משנה את הכוון 
ובשקט מפתיע את כולם. 

פתאום לא ראיתי אותו לפני. ואז הוא קפץ מצמרת העץ הקרוב,  מחזיק בידו כרטיס ברכה שכתוב בכתב ידו היפה.
"הפתעה!" אמר והושיט לי את הכרטיס. היה כתוב עליו: מזל טוב ליום הולדת שנתיים! אדוארד.
"נתתי לו מכת חיבה קטנה, וחיבקתי אותו, לא מאמינה שיש לנו עוד נצח שלם לבלות ביחד.

מקטן ועד גדול 
מקמץ ועד סגול 
בקולי קולות יפיצו תהילה, 
ההרים ישירו שיר, 
ושטיחים מקיר אל קיר 
יספרו על האיש של המאה. 

"אוי, אד... עוד שנים ידברו עליך," אמרתי לו. "במאה הזו, במאה שאחריה, בזו שאחריה..."
ואז, ללא אומר, הוא נישק אותי. שוב.

לא שוטרת לא חתול, 
לא רכבת לא מנעול 
לא יצליחו להכשיל את המוכשר. 
רק יודעים כולם לשיר, 
על האיש הכי מהיר 
שמגיע והופ-סה, הוא עבר. 

שפתיו רפרפו על לחיי בצורת המילה בלה.
"אני אוהבת אותך," לחשתי כמעט בלי קול, יודעת בוודאות שהוא שמע טוב מאוד.
"גם אני אותך."
ואז שמעתי רכבת קילומטר וחצי ממקומנו. "בואי, זה יהיה כיף," אמר. הוא קם, אני אחריו, ורצנו לעבר מסילת הרכבת. אדוארד נעמד על המסילה, ושניה לפני שהרכבת עברה קפץ על גג הקרון ומשך אותי אחריו. רצנו במהירות אנושית, מדלגים בשקט על הגגות של קרונות הרכבת, בעוד אני לוחשת לו, "זה באמת כיף. אבל יותר כיף להפיל אותך."