אהבה בעלת מעצורים

לילי עלתה לחדרה עד הקומה השלישית(היו כבר חמש קומות בבית) החדר שלה היה בינוני, בטוח יותר גדול מהחדר הישן של אמא שלה (שהתרחב והפך לחדר השינה של הארי וג'יני יחד).
החדר שלה היה סמוך לחדר הגדול והמשותף של  אלבוס וג'יימס, הם שנאו להתגורר יחד, כמו זוג קלסטרופוביים שנמצאים יחד בצפיפות, היריבות הייתה כה גדולה עד שיום אחד ג'יימס הקים באמצע החדר חומת בטון גדולה כדי לחצוץ בין המיטות, הרעיון לא הפריע לאלבוס  אבל כשהגיע לחדר כדי לצפות בחומה הוא נתקף זעם כשברוב טיפשותו של ג'יימס הוא שכך להוסיף דלת שתגשר במעברים, כשג'יני ראתה את החומה הזו היא חטפה עצבים... היא פיצצה את החומה ונתנה לג'יימס לנקות את הלכלוך בלי קסם.
החדר של לילי היה צבוע בסגול לילך, ומובייל ענק של חדי קרן השתלשל מהתקרה. היא אהבה את המראה הטיפה ילדותי הזה, אבל כשתגיע להוגוורטס, היא חשבה לעצמה, בטח יתווספו  שלטים וכרזות של קבוצות קווידץ' מפורסמות, להקות, ודגלים של הבית שאליו תיבחר.
היא לקחה צעיף לבן, כי היה די קריר בחוץ, לבשה גינס ומעליו חצאית וחולצה ארוכה שעליה כתוב:this is my fate ,שמה נעלי ספורט וירדה למטה בקולניות.
"חזרתי" צעקה לחלל האוויר. כולם עוד ישבו באותה תנוחה שעזבה חוץ מארבעת הילדים שהתרוצצו במשחק תופסת כשג'יימס מניף בשרביטו כדי ליצור מכשולים שמדי פעם הפילו את הוגו ואלבוס בעוד

רוז משתמשת בשרביט של כדי להזיז את החפצים האלו.
"די ג'יימס ,זה נגד החוקים של המשחק" אמר הוגו.
"כן, אם לא תפסיק אתה תעוף מהמשחק" אמר אלבוס.
"לא נכון, אני יכול לעשות מה שאני רו.." נסה ג'יימס לומר אבל מולי רתחה על כולם ואפילו הצליחה להשתיק אותו: "אתם באים כבר! אין לי את כל היום..."
"אמא די...למה את צועקת, ילדים קדימה ליציאה..." והם יצאו בדממה כמו כולם אל עבר חדר קטן נוסף בפינה שם נחה קופסא עם חומר חולי ואפרפר ואח בוערת למחצה.
"קדימה לסמטת דיאגון" צהלה לילי בעוד היא לוקחת חופן מאבקת הפלו ונעלמת בין להבות איזמרגד ירוקות זרחניות אחריה גם הארי שבא מיד לחפות עליה" סמטת דיאגון" אמר בבירור ונעלם גם הוא בין הלהבות, רוז והוגו ואז גם רון והרמיוני אמרו בבירור "סמטת דיאגון" ונעלמו כשאור האיזמרגד מתפרש על פניהם הבהירות , ג'יני ואלבוס נכנסו לאח יחד ואמרו שניהם "סמטת דיאגון" ונעלמו אף לפתע. אחרונים חביבים היו ג'יימס, מולי וארתור, ואחרי שעיניהם גם נצרבו מהאור הירוק והחזק הם ראו לפניהם ניצבת את הסמטה האהובה עליהם ביותר, סמטת דיאגון.
חנויות כה רבות- מחנויות ספרים, עד למזנונים, ברים ומטאטאים נצבו בשתי שורות כשכול משפחת וויזלי- פוטר במרכז.
"אמא, אמא, בואי" אמרה לה לילי.
"רגע, איפה שמת את הרשימה שקיבלנו לא מזמן?"
"אממ....אה, פה" אמרה לילי ושלפה מכיס המכנס שלה רשימה מקומטת ומקופלת של ספרים וכלי עזר. ג'יני הביטה ברשימה והחליטה שקודם כדאי לקנות כלי עזר ורק אז לקנות את הספרים.
לילי בחרה לה קדירה שחורה מידה 2 וזוג מאזניים רגילות והכי זולות שיש. אז קנתה כמה קולמוסים וקסת דיו ,הגיע הזמן לקנות שרביט.
"לילי, את תסתדרי בעצמך עם השרביט או שאת רוצה שאבא יבוא אתך?"
"אני אסתדר לבד" ענתה לילי ופנתה שמאלה כדי להיכנס לחנות של אוליבנדרס.
החנות הייתה מאובקת ואלפי שרביטים בקופסאות מעוטרות בקורי עכביש כיסו שורות על גבי שורות של מדפים ענקיים. "סליחה?" מלמלה לילי בשקט, השתעלה כדי לצנן את קולה ואז אמרה בקול בטוח יותר "סליחה?" אך איש לא ענה ומאחוריה נשמע קול פעמון שמסמל את הרגע שמישהו נכנס לחנות. היא הסתובבה מיד בבהלה למשמע הקול הפתאומי וראתה ילד עם שיער כסוף ובלונדיני נכנס למעבי החנות ונעמד לידה. היא זזה כמה סנטימטרים הצידה מהילד שראה את התזוזה ופירש אותה בחומרה "מה קרה?" שאל "נגעלת?" ולילי רק השתנקה ולא הוציאה מלה מפיה.
"זאת השנה הראשונה שלך נכון?, שלי השנייה, איך קוראים לך?" .היא לא רצתה לומר לו את השם ורק מלמלה " ל..ל..ל.." כשלפתע נכנס מישהו נוסף בדלת, זה היה הארי "לילי, את מסתדרת?" שאל.
"כן, אבא" ענתה לו "אני מחכה לך בחוץ" והוא יצא מהחנות.

"פוטר...לילי פוטר?" אמר הילד המסתורי והמשתחצן עם המבט הבטוח שלו בצחוק.
"את הבת של הארי פוטר?, אני הבן של דראקו...דראקו מאלפוי, שמעתי...'דברים' על האבא שלך הזה...יהיה די כיף לאמלל אותך בבית ספר..." אמר וצחק, היא רק מביטה עליו בעיניים פתוחות וסוקרות "מה את נלחצת?" שאל בבריונות כזו "מפחדת?"
"היית מת" ענתה לו והוא החל להתקרב אליה כמה צעדים בעוד היא הולכת אחורה.
לפני שהוא הספיק לעשות משהו הם שמעו גניחות וצעדים מהדלת הניצבת לפניהם ומתוכה יצא איש כמעט קירח לחלוטין וכפוף גב- אוליבנדרס.
כשהוא הגיח כמו רוח ממאחורי הדלת היא הייתה שמחה, אבל מה הוא כבר היה עושה לה..., היא לא פחדה כל כך, למרות שבאותו רגע הלב שלה דפק בחוזקה, עוד לא התחילה השנה והיא כבר מסתבכת, מעכשיו היא יודעת שהוא סנוב ובריוני, בטח בסלית'רין, לא קשה לנחש, טוב, נשאר לה רק לקוות שהיא לא תיבחר לס'ליתרין גם.
"כן" אמר אוליבנדרס בקול צרוד. "שרביטים"
"אני ראשון" צעק מאלפוי ולילי השתתקה.
"בסדר גמור, את יכולה לשבת" ומשום מקום צץ כיסא מאובק גם הוא ולילי בלי היסוס ישבה עליו.
"אני מאלפוי, סקורפיו מאלפוי" אמר בחיוך די מזויף אל אוליבנדרס, יותר נבזי.
"כן אני יודע" אמר לו אוליבנדרס, כבר מכרתי לך שרביט בעבר, נכון? מה קרה לו?"

"נשבר" הודיע סקורפיו "בת שנה רביעית, הפלפאפית מטומטמת" "אתה דומה יותר לאמא שלך אתה יודע? אבל בעל מזג של אבא שלך...אה" אמר והוציא שרביט.
הוא הניף את השרביט ביד אחת ורוח חדרה למקום מיד למרות החלונות והדלתות הסגורים, אורות וניצוצות הופיעו משום מקום והאירו גם את פניה של לילי בעוד סקורפיו נועץ בה מבט חולמני אך מאיים ומלגלג.
"הנה הכסף" אמר ושילם לאוליבנדרס מספר אוניות זהב נקיות ומצוחצחות.
"את...לילי בטח, שיער כמו של אמא, עיניים של אבא" היא קמה מהכיסא בפה פעור כי זיהה אותה והתקדמה לעבר הדלפק בעוד אוליבנדרס מושיט לה שרביט.
"23 סנטימטרים נימי לב של דרקון לא גמיש" היא רק הניפה את השרביט ובום!!!
המגירות נתלשו ממקומן ותוכנן התפזר לכל אבר.
"כנראה שלא" שאג בחוסר אונים.
הוא הגיש לה שרביט אחר "אולי...לא,...כן ?" הוא החזיק בידו שרביט שמשך את תשומת לבה של לילי במיוחד. ונתן לה לאחוז בו היא הניפה אותו ורוח פרצה פנימה, אורות וניצוצות עפו באוויר, קולות משונים יצרה הרוח וכשהכול התעמעם אוליבנדרס פצח במילים.
"לסבתך, אמא של מר פוטר, אביך, היה שרביט בדיוק כזה, 22 סנטימטרים, קרן של חד קרן, כן, הקרן עצמה, כשחד קרן מת, הרי גם הם מתים בסוף ,הקרן...נושלת, בדרך כלל היא לא נשארת במקום הימצאו של חד הקרן, היא...מתנדפת...חדי קרן הם יצור קסום, קשה להבנה מיס פוטר, אבל הנה לך, זה נדיר, טפלי בו טוב"
היא הנהנה ואחזה בשרביט, הגישה לאדון הנחמד אוניות זהב ויצאה מהחנות, חושבת על מה שהוא אמר וגם על מה שסקורפיו אמר...לאמלל. היא ידעה מה דראקו עשה לאבא ולאמא שלה ומה משפחתו עשתה בכללי ועל כן היא שנאה אותו גם לפני כן, אבל מהשערות. עכשיו יש לה גם הוכחה חותכת.
היא מצאה את אביה מחכה לה מחוץ לחנות.
"נו, תראי לי את השרביט, למה את מחכה?"
"אה...אמ... הנה" אמרה והוציאה את השרביט מהכיס של המכנס בו משורבב גם הפתק והציגה אותו בפניו.
"אדון אוליבנדרס אמר שזה בדיוק השרביט של סבתא לילי, שעל שמה קראתם לי, אמא שלך, זה אותו דבר" הארי הסתכל בכפיה על השרביט, זה באמת זה, חשב לעצמו, ואז חייך לכוון של לילי.
"כל הכבוד, אני גאה בך, עכשיו בואי נמצא את אמא שלך, היא בטח כבר "בכרך ודף בע"מ" קונה לך את הספרים.
הם הלכו יחד, עוברים בין עשרות הקוסמים, החדשים והוותיקים ותוך כדי נעצרים לפעמים להביט דרך זכוכיות חלקות בדברים חדשים כמו המטאטא החדש "ספארקל סטאר" שיצא לפני פחות משבועיים. הארי חולם עליו, למרות גילו, אבל יש לו משפחה די גדולה וכדאי לא להשליך את הכסף למרות שיש הרבה ממנו.
"אבא אני יכולה כזה?" אמרה והצביעה על ה "ספארקל סטאר" המנצנץ דרך זגוגית החלון בחנות לקווידיץ' של פלואוט.
"כשתגדלי" אמר לה והם המשיכו ללכת כשלילי עוד נועצת מבטים במטאטא המהפנט שנראה בולט ליד האחרים, כמו בחרם, רק שהמטאטא הספציפי הזה מחרים את כולם והוא בעל הכוח.
הם נכנסו לכרך ודף בע"מ שם באמת עמדה ג'יניי ולידה הרמיוני שנראתה שהספרים חשובים לה אולי יותר מבטחון הילדים שנראו מדברים עם זרים וצוחקים. לעומת זאת לרון לא אכפת מספרים והוא מיד ניגש לילדים "כשאמא שלכם תראה אתכם מדברים עם זרים לא ישאר לכם פה כדי לדבר, סליחה אדוני" אמר לאיזה זר וגרר את ילדיו לתור עם ג'יני והרמיוני.
אחרי שהם קנו את הספרים, והתפעלו מהשרביט החדש של לילי הם המשיכו להסתובב , "אוי כמעט שכחנו" אמרה ג'יני "בואו" וכולם צעדו אחריה. כשהיא עצרה בפתאומיות והם אחריה מתנגשים אחד בשני מהשוק הם מצאו עצמם נצבים מול "חנות ההוקוס-מוקוס של האחים וויזלי ". החנות כרגיל, צבועה בצבעים חמים, עם מאות ילדים מתרוצצים מסביב, צוחקים, עושים תעלולים לחבריהם, וכמובן שג'ורג החייכן והבדחן עומד ומציע לחבורה של עשרה ילדים תמימים שוקולדימום("שיוצר פלאים" לפי מה שהוא אמר להם), הם קנו את זה וברגע הראשון הם התענגו על השוקולדימום וברגע השני דיממו למשמע קולות הצחוק שאומרים "פתי מאמינים" של ג'ורג. גם המשפחה החלה לצחוק חוץ ממולי שהניעה את ראשה מצד לצד ומרפקה את בעלה שיגיד לו משהו.
ג'ורג רק המשיך להתגלגל מצחוק בעוד שאר המשפחה מתקרבת אליו.
"שלום ג'ורג" נזפה בו מולי בפרצוף ועיניים בוערים באדום.
"מה?" הוא שאל בכמיהה. 
"אולי תפסיק עם החנות והתעלולים האלו, תמצא עבודה נורמאלית, כמו פרסי"
"פרסי לא דיבר אתנו שנה אימא, גם אם השלמנו זה לא משכיח!" 
 
."אני אימא שלו, אני בחובתי זה לסלוח ולשכוח"
"אני אח שלו ואני לא חייב לו כלום! הרגע הגעת ואת כבר רבה!"
"אז מה, אתה מחשב את הזמן, צהריים...צהריים עברו בסדר! שנה, שנתיים עם החנות הזו וימאס לך".
"לא יימאס לי"
"כן, כמו שזה היה גם נמאס על פרד" עיניו של ג'ורג התמלאו דמעות.
"אני...אני עושה את זה בשביל פרד אימא, פרד היה רוצה בזה! אם את לא מבינה אותנו את כנראה לא אימא שלנו" וגם היא בוכייה כולה. "היי,הארי,רון,הרמיוני,ג'יני,ארתור,אחיינים,קחו מה שאתם רוצים בסדר?" הוא פנה משם והלך. הייתה שתיקה. הארי שיחרר את הילדים לסבוב בחנות כי לא בדיוק הבינו מה קרה, לילי עברה בין מדפים רבים, ראתה עטים מסוכרים, פצצות סירחון, שיקויי אהבה שגרמו לה לבהות בהם ותהתה אם גם הריח משפיע, צמרורים ננסיים, שוקולדימומים וממתקיאים שלא הייתה צריכה מפני שכבר הייתה לה שקית מלאה בהם ואף הבחינה בדמויות שנראות כמו דוד פרד ז"ל עם ראש מתנדנד ואם לוחצים על הגב אפשר לשמוע אותו אומר "זה פתטי" או "עולם שלם של הומור אוזניים", לילי נאנחה והסתובבה עם הבובה מוצמדת א

ל גופה וחשה מה שג'ורג מרגיש , הוא לא דיבר לסבתא מולי ככה סתם- הוא מתגעגע. היא לקחה קצת ממתקים רגילים- צפרדעי שוקולד וחבילה של סוכריות ברטי בוטס בכל הטעמים וכשנתקלה באחת בטעם סמארק היא לא התלהבה במיוחד.

היא חזרה שוב אל דוכן ה'אהבה' ובהתה בבקבוקונים הוורודים בהירים ולמשמע קולות הצחקוקים החמודים שנובעים מתוכם כמו ענן הד שמלטף את עור פניה היא הסמיקה. היא תהתה אם כדאי לה לקחת אחד- פשוט לשלוח את ידה ו.. "נהינית פוטר?"
היא הסתובבה בבהלה וראתה שם את אותו נער שפגשה בחנות השרביטים, זה עם השיער הכסוף בלונדיני הזה .היא לא הכירה אותו, למה הוא סתם בא, רק בגלל שהיא הבת של הארי פוטר? היא ניסתה ללכת משם אבל לכל כוון שפנתה הוא בא גם ועמד לפניה כחוסם את הדרך, הוא שפך נוזל על הרצפה ולפתע הוא נדבק לרגליה של לילי "כן...חומר מדביק לרצפה- כתוב כאן: ידביק אותך או את חברך לרצפה" ציטט מהאריזה "צריך לשלם על זה" היא השיבה מכסה את הסומק שהנוזל הוורוד יצר. "מי אמר? הדוד שלך? ג'וג?" "השם שלו הוא ג'ורג "
היא ניסתה להיאבק בחומר אבל ללא הצלחה.
"אם אני אקח קצת מהדבר הזה" והסתכל על דוכן האהבה "את תתאהבי בי?" ושיחק עם אצבעותיו בין הבקבוקונים עד ששלף אחד...
"די כבר, אני לא מכירה אותך" אמרה לו ממשיכה להיאבק בחומר כשהבובה של פרד צמודה אל ליבה.  היא נאבקה בחומר שניות נוספות ונפלה על האחוריים בחבטה רמה וכשקולו של הילד נשמע צוחק היא הרגישה מובכת. אף אחד לא עבר בדוכן הזה, גם אם עבר מישהו, הוא חשב שהם סתם משחקים. "טוב, את לא משהו...מה את אומרת? לנסות עלייך את ה...שיקוי הזה?"
"רק תעז..." איימה עליו
"את לא במצב של לאיים את יודעת?" ושלף כוס, הלב שלה רק דפק ודפק, הוא לא יכריח אותה לשתות... הוא לקח שערה מראשו והכניס אותה לבקבוק שהחל מתקצף.
"תורידי את הנעליים שלך" שמעה לחישה ממקום נמוך יותר "מהר!" היא הסתכלה למטה וראתה את הבובה של פרד מתחילה לדבר, היא רק הקשיבה מופתעת ואז הבינה שהבובה עוזרת לה, היא הורידה את נעליה וכך הייתה משוחררת, החלה לרוץ, סקורפיו שרק עכשיו שם לב שהיא יצאה והחלה לברוח, רדף אחריה ונעצר מביט בה ובאביה שעומד לפניה כשהיא מוסתרת מאחוריו...

מקווה שזה יותר טוב מהקודם...תגיבו... יהיה המשך @_@ (לא היה לי רעיון לסמיילי אחר).

הפרק הקודם