כוחות עליוניים

נעמדתי בקושי והעפתי בעצבנות את האבק והלכלוך מבגדיי.

הרגשתי חסר אונים.

רציתי לברוח, לרוץ מהר, להתחבא.

לא היה לי לאן ללכת.

הרגשתי ייסוריי מצפון על כך שאני משאיר את לינזי לבד עם אבא ועם הפיליפינית.

הבטחנו אחד לשנייה שבתקופה הזאת נישאר ביחד, אבל הייתי חייב,

ללכת.

הבטתי בפעם האחרונה בבית המתרחק ככל שאני מתקדם.

חטפתי את האופניים, קפצתי עליהם והתחלתי לדווש מהר.

הייתי מרוכז ונחוש.

גופי הונע מעצמו.

במוחי התחולל ויכוח עז;

מה אני עושה? מי זה האיש שמכיר את אימא שלי? רוח רפאים? מה קורה לי??

התחילה להתגבש דעה בראשי והיא לנסוע ישירות לרחוב ההוא שבו כל הבלגן הזה התחיל.

ככל שהתקרבתי לזירת הפשע, כך בטני התחילה להתהפך.

תמיד פחדתי לעבור שם.

במשך שנתיים התרחקתי מהמקום.

כעבור 5 דקות נסיעה בכביש ישר, פניתי חדות ימינה בפנייה הראשונה שהופיעה ומיד בלמתי בחוזקה עד שכמעט עפתי מהאופניים.

ממולי התנוססה גדר בגובה שני מטרים, בצבע שחור, מברזל.

איך זה יכול להיות?

התנשמתי בכבדות, מוכה הלם.

הגדר חסמה לגמרי את הרחוב שהיה חשוך באופן מפחיד ונטוש.

ירדתי מהאופניים והם נפלו על האדמה בקול מקפיא דם.

העברתי את ידי לרוחב הגדר, מחפש את הידית. אחזתי בה והחלקתי את ידי על המנעול שהיה כבול אליה.

מוזר, חשבתי.

בקצה הגדר היה תלוש דף מדפסת מצופה פלסטיק מלוכלך שבו היה כתוב בדיו אדום ברור;

                         סכנה, אין כניסה!

קימטתי את גבותיי והרמתי את האופניים מהאדמה. עליתי עליהם ונסעתי משם.

לא ידעתי לאן מועדות פניי.

כל שרציתי לעשות זה ללכת למקום בטוח שהומה אנשים. 

הייתי מבולבל ומפוחד.

דבר אחד הדהד במוחי, השופע מחשבות שמתרוצצות להן וגורמות לכאב ראש מסחרר, חייב להיות קשר בין הדברים.

ולפי השלט המזהיר, קיימת סכנה בעיירה היחידה שאני גר בה מאז שאני זוכר את עצמי.

מעולם לא עזבתי אותה ומעולם לא התגלה בה מעשה פשע נוראי שגרם לאובדן אם ולערעור ביטחון משפחתי.

השעה הייתה אחרי חצות,

לא זמן סביר להסתובב בחוץ לבד, במיוחד אחרי שהובהר לי לא לעשות זאת.

ואני לא הייתי אחד שמפר כללי בטיחות שכאלה.

הייתי ילד טוב, אבל סקרן, אמנם לא ברמה שעלולה להרוג אותי, כפי שמציין הפתגם המפורסם על החתול שסקרנותו הרגה אותו.

בכל אופן,

לחזור הביתה, לא הייתה אפשרות שהתקבלה על דעתי.

למרות שהייתי חייב לחזור, מה עוד יכולתי לעשות? לאן יכולתי ללכת בשעה כזאת?

בדיוק אז צצה לי מחשבה שהקלה עלי;

מי האדם שאוהב להישאר ער עד מאוחר בלילה, ושאוהב להיות בחברתי? 

הרגשתי בחיוך קטן שמבצבץ על פניי הטרודות.

עצרתי את האופניים והוצאתי את הפלאפון הכסוף שלי מהכיס הצדדי שבמכנסי הפיג'מה הקצרים שלי.

חייגתי מספר ולחצתי על לחצן החיוג.

חיכיתי 3 שניות ואז נשמע קול.

"היי לילי," אמרתי קצרות.

"היי, בן,"

"אני יכול לבוא? אני לא בבית ולא רוצה לחזור לשם.."

"בשמחה, אני מקווה שהכל יסתדר... מה שלא קורה, שם," היא ענתה.

"תודה."

החזרתי את הפלאפון לכיס ושעטתי לכיוון בייתה של לילי.

קדימה אנשים! להגיב אחד אחד,

           נ.ב: אשמח לת"ב 

הפרק הקודם		הפרק הבא