que sera sera

ענייה המיוחדות של טסה הראו את הצלחתה בתחומיי החיים. עיינה הימנית, הסגולה, ועיינה השמאלית, האדומה, העבירו איימה בכל העובר מולה. האדום בעיקר, כמובן. הציונים במבחנייה היו מאיות בלבד, למרות שלא טרחה להקשיב לשיעורים. בתחרויות הייתה מצליחה.  היא הלכה בשביל, ובעטה באבן הקטנה בהתגלגלה מולה. היא פנתה ברחוב דאונינג, שבדרך כלל גרו בו הרבה משפחות עשירות. שם יש גם את מגורי ראש הממשלה, ומגורי שר האוצר. היא נכנסה לדירתם הקטנה של משפחת פופס. אדון פופס, אביה של טסה, ישב מול האח וקרא עיתון. גברת פופס, ישבה מול הטלוויזיה, כשענייה עצומות. שערה האדמוני של טסה חשף את השתכיותה למשפחת פופס. אבל ענייה, לא הראו זאת בכלל. היא ידעה שהיא לא שייכת, בדיוק כמו שהורייה ידעו. גופה חשף את גילה. היא הייתה בת שש עשרה שנים. גובהה היה מטר ושבעים סנטימטרים. איך? לא ידוע. הוריה לא גבוהים כלל. רזונה חשף את עוני המשפחה. היא ניגשה למטבח, והוציאה כיכר לחם מהארון. היא חתכה להפרוסה, ומרחה עלייה ריבת תותים שאימה הכינה. כשגמרה, הוציאה מן המקרר דג קטן, שאביה דג אתמול. היא ניקתה את קשקשיו, ובשלה אותו. היא אכלה, ואת השאריות נתנה לחתול הזקן שלה, ראול. היא נכנסה לחדרה, והחליפה את בגדיה לפיג'מה. היא נכנסה למיטה, וניסתה להירדם.

טסה לבשה את מדי בית הספר, וסירקה את שערה. היא צחצחה שינייה, ונעלה נעלייה. היא יצאה, כשאביה יוצא גם כן, לעבודתו במכרה הפחם, שבצידה השני של העיר. לונדון הייתה ריקה, חוץ מתלמידי בית הספר, והאוטובוסים. האוטובוס של טסה עצר בתחנה שלה, והיא עלתה. היא התיישבה לבד, והביטה בחלון. הם נכנסו לשטח בית הספר, והיא יצאה. היא עברה את השער, ונכנסה לכיתת המדעים. גברת פרובישר לא דיברה כלל, רק נתנה לתלמידים דפי עבודה. מחר, מחר יהיה היום המאושר ביותר בחייה של טסה. לפחות כך קיוותה. מחר היא באמת תהיה בת שש עשרה שנים. מחר יהיה התאריך העשרים ושמונה בנובמבר. יום גשום בהחלט. היא מילאה את דף העבודה, והגישה אותו לגברת פרובישר.
"לכי לספרייה, יש לך שיעור חופשי. כל הכבוד, העלמה פופס." צחקה הגברת. טסה יצאה מהכיתה, ורצה לספרייה. המקום שבו היא מבקרת יותר ממה שהיא מבקרת בביתה. היא ישבה על כורסת הקריאה, וקראה את הספר שלה.
"העלמה פופס. כמה מפתיע לראות אותך כאן." נשמע צחוקו של אדון סמית'. טסה הרימה את ענייה, והביטה במורה הנכה שלה להיסטוריה.
"אדון סמית'." אמרה וסגרה את הספר.
"עלמתי, תגלי לי איך את עושה את זה." צחק.
"אני... אני פשוט טובה בזה." מלמלה.
"יש מחר מבחן על ההיסטוריה של פולין. אני מקווה שאת זוכרת."
"כן, כן. כל עניין השואה, היטלר, היהודים. ברור שאני זוכרת."
"טוב, אני יודע שמחר יהיה אירוע מאוד חשוב, עבורך. אז חשבתי... להזמין אותך לכוס תה, בבית שלי."
"אני לא יכולה, אדוני. מצטערת. אין לי איך לבוא, או לשלם."
"לשלם? למה שתצטרכי לשלם לי?"
"כי אתה תביא לי תה, שקנית מהכסף שלך."
"כן, אבל אני מזמין אותך. ואני אבוא לאסוף אותך, אל תדאגי."
"אה. תודה אדוני. אז באיזה שעה?"
"ברבע לשבע בערב." אמר. טסה חייכה, ואדון סמית' סובב את כיסא הגלגלים ונסע משם. טסה חזרה אל הספר. ונאנחה. היא לא רצתה לתת לאדון סמית' לשלם עבורה. אולי גם הוא.. לא עשיר במיוחד?
נשמע הצלצול, וטסה רצה לשיעור ספרות.

אמצע הלילה, וטסה התעוררה. היא שמעה רעש מבחוץ. היא הביטה בחלון, וצרחה. שתי עניים אדומות הציצו מבין השיחים. צל גדול, הופיע שם. והתקרב לחלון.

		הפרק הבא