בין חיים למוות

הבזק של אור ירוק-ואז דממה.

לילי פוטר הסתכלה סביב. קצב פעימות הלב שלה נרגע כשהיא לא ראתה את וולדמורט. מימינה עמד ג'יימס, כאילו חיכה לה. היא ידעה שזה לא יכול להיות-היא ראתה אותו מת. 

כמה שניות ארוכות חלפו לפני ששמה לב לכך שהיא לא בדיוק מוצקה. עוד כמה שניות עד שהיכתה בה התובנה-היא מתה.

מתה בנסיון להציל את בנה. הוא לא הופיע לצידם. מכך היא הבינה שהיא הצליחה. היא לא הקריבה את חייה לחינם. היא הרימה את ראשה ונשאה תפילה חרישית. התפללה שהבן שלה יזכה להשכלה שהוא צריך-בתור הנבחר. כן-היא ידעה על הנבואה. ידעה שעל בנה נגזר גורל איום ונורא-ידעה שהוא לעולם לא יהיה כמו שאר הקוסמים. אבל מבחינתה הכל נגמר. היא לא תוכל ללוות אותו לרכבת האקספרס להוגוורטס, לא תוכל לשלוח לו ינשוף מודאג-או אפילו זועם. היא הייתה מוכנה לתת הכל כדי להיות שם איתו, לנחם וללמד אותו-לנסות להכשיר אותו לעתיד הנורא שלו. להגדיל את סיכוייו לשרוד. היא ידעה שפטוניה תאמץ אותו: היא לא תוכל לסרב לקחת את בנה של אחותו הקטנה. הוא לעולם לא יהיה נאהב שם כמו דאדלי-אבל לפחות בטוח ומוגן מכל רע. הגנה שלילי כל כך רצתה לספק לבנה. ועכשיו היא לא תוכל. כמה שהיא רצתה להחזיק אותו עכשיו בידיה- את הארי הקטן שלה-לעטוף אותו באהבה וללחוש לאוזניים הקטנות האלה שהכל יהיה בסדר. החלק האנוכי שבה רצה שהוא יהיה שם איתה. אבל היא ידעה שקוסמי העולם צריכים אותו-תולים בו את תקוותם היחידה. היא ידעה שכנגד כל הסיכויים הוא שרד את הקללה הנוראה, איכשהו. "בהצלחה, הארי" לחשה.

ואז הסתובבה, חייכה אל בעלה, ויד ביד הם חצו את הגשר, המשיכו הלאה.