אני הכול, אבל בעצם אני כלום

נקודת ההתחלה נמדדת לפי כמה קריטריונים, אומניה יודעת זאת מאז הייתה פעוטה. שעה, מקום, רמה. נקודת ההתחלה שלה תמיד השתנתה, לפעמים ההתחלה שלה הייתה בחמש בבוקר באמצע שממה כאשר היא לא יותר מטירונית פשוטה. בפעמים אחרות ההתחלה שלה התחילה באחת עשרה בצהריים במפקדה בניו יורק כאשר היא המפקדת של המחוז. ההתחלה שלה תמיד השתנתה, אבל היו דברים שלעולם לא השתנו. תמיד היה לה בהתחלה גופייה שחורה, מכנסיים צמודים בדוגמת הסוואה, כובע עם הלוגו הקבוע, שיער שחור קצר, ועשרה כתמים, דמויי כפות ידיים, שהוטבעו בגופה. כשהייתה קטנה היא חשבה שהאנשים האלו, האנשים שהחזיקו בה, הם אלו שגרמו לסימנים. אך כשגדלה היא ידעה שלא כך הדבר. לפעמים, כאשר הייתה כועסת מאוד על עצמה, אומניה הייתה מדמיינת שאלו כפות ידיו של השטן שהטביע בה את חותמו.

באותו היום נקודת ההתחלה שלה הייתה הבסיס בפריז, צרפת. מטרת הביקור היה אימון בלבד, כך שברגע זה היא לא עשתה דבר מלבד לירות בעזרת אקדח האימונים שלה במטרות הקרטון. בקצה החדר ישב אדם לבוש בגדים שחורים ושיערו נראו שיערות שיבה. כמו לפי סימן האיש הוציא שלט קטן מכיסו ולחץ על המספר 1, בין רגע תאורת החדר התעמעמה ופסים סגלגלים מילאו את חלל החדר וזזו מצד לצד באיטיות. אומניה הייתה צריכה להתחמק מהם כעת, תוך כדי המשך מטווח הירי, אם הייתה פוגעת באחד מהפסים הסגולים, הרי הם קרני לייזר, היתה אומניה מקבלת מכת חשמל. המכה לא הייתה קטלנית אך הייתה כואבת דיה כדי להוות תמריץ לאומניה לא לפגוע בהם.

"יותר מהר! שלב שתיים מתחיל עוד רגע!" דחק בה האיש והיא התעלמה כאילו לא אמר דבר, "באמת ילדה, חשבתי שאת שווה יותר מזה!" זו הייתה הדרך הקבועה שלהם לנסות לגרום לאומניה לעבוד קשה יותר, אך היא מעולם לא עשתה כבקשתם, אולי משום שכבר עשתה את כול שביכולתה. ולמרות זאת האיש אמר אמת ולא עברו שתי דקות והוא לחץ על המספר 2 בשלט הקטן והרצפה החלה לנוע, למעלה ולמטה, ימינה ושמאלה, קדימה ואחורה ואיך אפשר בלי באלכסון? אומניה נאבקה בניסיון לפגוע במטרות, לא ליפול, לא לפגוע בקרני הלייזר ואם הצליחה בכול המשימות הללו היא הייתה מאושרת אם תוך כדי לא הייתה יורה לעצמה כדור בבטן.

"את מתעייפת, אין טעם שנמשיך, את משוחררת לצהריים", אמר האיש באכזבה למראה אומניה המזיעה, היא מצידה השיבה לו מבט רושף, אבל רק אחרי שהפנה לה את גבו. "כלבים!" מלמלה לעצמה אומניה כאשר פתח היציאה עבורה, שכמובן כלל אימון בפני עצמו, נפתח. "יום אחד אני עוד אפטר מהם!" אם רק זה היה כול כך פשוט...

הפרק הקודם