ההזמנה

כמה רגשות יכולה הזמנה אחת קטנה להציף?

כותב: פרד וויזלי שולט!
הגולש כתב 6 פאנפיקים.

פרק מספר 1 - צפיות: 1685

(5) 5 דירגו

פיקצר

דירוג הפאנפיק: G - פאנדום: הארי פוטר - זאנר: אמממ... - שיפ: ג'ן - פורסם ב: 22.10.2012

המלץ!

ID : 3604

גופן: Verdana Arial Tahoma מרווח: + - גודל טקסט: + -

הפאנפיק גמור

כעסתי כשראיתי את ארול. אני מודה. חשבתי שאמא מנסה שוב לשכנע אותי לחזור למשפחה. רציתי להחזיר לה מכתב זועם ולהזכיר לה שכבר הבהרתי את כוונותיי בעבר- אם הם לא מנתקים את קשריהם עם פוטר- אותו פוטר שגרם לכל כך הרבה צרות במשרד ובקריירה שלי- אני לא חוזר. עם כל געגועיי לוויזלים ולמחילה, ועם כל הכאב. אבל כשראיתי את המכתב- הוא היה כתוב בקלף יקר שאמא מעולם לא הייתה מרשה לעצמה להשתמש בו- הכעס התחלף בהתרגשות, וקצת שמחה- זו הייתה הזמנה לחתונה של ביל! ביל מתחתן! פתחתי את ההזמנה, וממנה נשר פתק שהיה כתוב בכתב ידו המבולגן מדי, עד בלתי ניתן לקריאה של ביל:

"פרסי,

אני אבין אם לא תרצה לבוא, אפילו אם תזרוק את ההזמנה בכעס. אבל בבקשה- אתה יכול לחשוב על זה? תיזכר בכל הרגעים שלנו יחד כילדים. אני מתגעגע לזה. אני מתגעגע גם לצחוקים שלי עליך- החנון של המשפחה שהוחלף בלידתו. אני מתגעגע אפילו לריבים שלנו כילדים קטנים. אני ממש אשמח אם תבוא.

מתגעגע, אחיך-ביל."

ונזכרתי. באמת נזכרתי. נזכרתי בביל צוחק על דו"ח הקדרות האידיוטי שלי- שאז היה כל עולמי, ובסופו של דבר היה הכישלון הכי גדול בקריירה שלי, נזרק לפח בלי תשומת לב מיוחדת, ובגלל היעלמותו של אדון קראוץ', (שאני עדיין לא מאמין שמת. איך זה יכול היה לקרות?!) גרם לי לצרות רבות. בזמנו כעסתי עליו- איך הוא מעז ללעוג לי ככה? הוא- שאפילו לא התקבל לעבודה במשרד הקסמים! אבל לאחר זמן, הבנתי שצדק כל אותו הזמן.

נזכרתי גם יותר אחורה. נזכרתי בעצמי- תלמיד שנה שלישית, רץ אל ביל, חצי בוכה, לאחר שבבחינות סוף השנה קיבלתי "רק" הל"מ בבחינות סוף השנה. והוא- במומחיות מעצבנת של אח גדול, הסביר לי אז שציונים זה לא הכול בחיים. ובמיוחד ציונים של שנה שלישית, שלא ממש משפיעים על כלום, והל"מ זה ציון מעולה.

נזכרתי בעצמי, תלמיד שנה ראשונה נרגש, עומד מול קיר שנראה מאוד מוצק, ואז רץ לכיוונו, עם ביל לידי, מעודד אותי. לאחר שעברנו את הקיר, ביל נשאר לעמוד לידי ולעודד אותי, למרות שחבריו, שנראו לי אז ממש גדולים, קראו לו.

נזכרתי במאות חוויות שלנו יחד. שברירי רגעים בחיים, שאחר כך עיצבו את זהותי. ביל תמיד היה שם בשבילי. הוא היה זה שנכנס לחדרי בגיל 13 כדי לספר לי על עובדות החיים. הוא היה בשבילי הכול- אח גדול, מורה טוב לחיים, קיר שעמד איתן לצדי תמיד כשהייתי צריך, כשהכול נהיה משוגע סביבי.

פתאום הבנתי שאני מתגעגע אליו- גם אני. זה היה חדש לי. תמיד כשהיה במצריים, ואני הייתי פה באנגליה, הייתי מרגיש הקלה, אפילו שמחה, שהוא לא פה. לא מרוע לב. פשוט מזה שאין תחרות. לא התגעגעתי אליו. אבל דווקא עכשיו, כששנינו באנגליה, אני מתגעגע אליו. ידעתי מה מקור השינוי. השינוי לא היה דווקא במקום הפיזי, אלא במקום הנפשי- הבטחתי לעצמי שלא אפגוש שוב את הוויזלים אם לא ינתקו את קשריהם עם פוטר (הבטחה שכעת נראתה לי די טיפשית, כשחשבתי על זה...) והייתי כבול להבטחה הזאת.

רציתי לבוא לחתונה. מאוד רציתי. רציתי עד שזה כאב. אבל לא יכולתי. לא יכולתי לתת לעצמי להציף שוב את רגשות הכעס שלי על פרד וג'ורג', רון, ג'ני... ואפילו אימא ואבא. לא יכולתי לפגוש אותם שוב.

לא. לא אבוא לחתונה. על אף געגועיי, לא אבוא אליה. אבל אני חייב להסביר את עצמי- לפחות לביל. הוא יבין, בניגוד לאימא. יתאכזב- אבל יבין.

לקחתי חתיכת קלף חדשה והתחלתי לכתוב לביל, בכתב ידי המסודר עד אימה:

"ביל,

לצערי, לא אוכל לבוא לחתונה. מצבי הנפשי לא מאפשר לי זאת כעת. אני מצטער. גם אני מתגעגע. אשמח לפגוש אותך שוב בקרוב, אולם לדעתי, הופעתי בחתונתך רק תזיק- לי, לך, ולכל משפחתנו, מצב שאיני רוצה לגרום לו. מצטער.

שלך, פרסי."

הבטתי במכתב בשביעות רצון. הוא תיאר בדייקנות את רגשותיי, בלי רגשנות יתר- ובריחוק המתאים והאופייני לי.

קשרתי את המכתב לרגלו של ארול ושלחתי אותו לדרכו. לרגע היה נדמה לי שראיתי משהו בעיניו. אכזבה אולי? עצב? אבל ארול נעלם במהירות ועמו ניצוץ הרגש שראיתי בעיניו, ואני נפניתי לעבודתי- אני מאחר!- שם אפגוש שוב את אבא, שוב אעמיד פנים שאיני מתגעגע, שאני כועס, שאיני רוצה שום קשר. כמו בכל יום. אבל היום זה יהיה שונה. היום זה יהיה שקול לשקר. אבל אף אחד לא ידע על ההזמנה או על הרגשות שהציפו אותי בעקבותיה, החלטתי. הכול יחזור להיות כמו אתמול- לפני ההזמנה. כמו בכל יום.

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

תגובות?