החיים שאחרי המוות

לקוראים: תודה. אני צריכה להעניק הסברים ואעשה זו בקצרה.
קודם כל הכול מתחיל מעלילות הספר הרביעי למי שקרא וכמובן ששיניתי והוספתי דברים, תנו לי זמן בבקשה, אני רק צריכה להגיע לקטע עם מפתח המעבר בטורניר ותראו אז את הרעיון הנחמד שלי...
אז תגיבו בבקשה גם אם לא אהבתם, שלא אתאכזב(ח..ח)...אני יודעת שתהנו לקרוא....זה מתחיל....ובכוונה התקדמתי מהר כדי שנגיע לעניין...

המוות אינו אלא חציית העולם, כפי שחברים חוצים את הים; הם
ממשיכים לחיות זה בתוך זה. שהרי מי שאוהבים וחיים, מן ההכרח
שהיו נוכחים בתוך זה הנוכח-תמיד. באספקלריה האלוהית הם
רואים זה את פניו של זה; שיחם חופשי, אף טהור. זוהי נחמת
הרעים: גם כשניתן לומר שמתו, רעותם וחברתם במיטבן תהיינה
נוכחות לעד, כי בנות- אלמוות הן.                                                           (וויליאם פן)
                                                       
החיים עצמם הם כלום, רק רסיס של תקווה בתוך ים של מוות.
אתם חושבים שאתם חיים.
מותך הוא תחילת חייך האמיתיים וההמשכיים, חיים של עצב וקרירות, חסר בך משהו.
אולי זה לב, אולי אנושיות, אולי צלילות, אולי פיכחות, אבל טוב תמיד ישאר- שמא חברים הם הדבר שהופך את העולם הקריר הזה ליום הראשון של האביב.
מה אתה מרגיש?  הכוונה לזה שהנשמה יוצאת החוצה, קר לך או שחם?
אתה מרגיש טוב להתנדף מהעולם? העולם שהכרת עד עכשיו, עולם של מלחמות, פחד, אך עם זאת גם אהבה, נשימה, זיכרון שתוכל לחוות שוב...

הכול נעשה קריר, כמו ביום האחרון ,שבו מלאך המוות אורב בקצה הרחוב.
הארי שכרגע נמצא בחדרו השני של דאדלי אצל הדרסלים מרגיש את שריריו מתכווצים.
"לא...לא...לא הארי...אני...קח אותי" שמע בראשו את אותו קול מוכר ונעים, למרות הצעקות והמילים המתחננות.
"זוזי הצידה!" קרא לפתע קול קר, שלא כל כך נעים למשמע אוזניים. הארי רעד, עברה בו צמרמורת.
"הארי תישמר...הארי...אני אוהבת אותך...אבא אוהב אותך..." הוא שמע את הקול של אמו הלוחשת אליו שניות מספר שלפני ששמע את צעקת הייסורים. ואז שקט. רק יד לבנה כקרח קרבה אליו שבידה היא אוחזת מקל צר.
הדבר האחרון שראה שם היה אור ירוק בוהק, אחד כזה שמסנוור את הצופה בו, צעקה, ואמו מוטלת על הקרקע חסרת חיים.
הארי פתח את עיניו, הן היו אדומות משום מה, שמא בכה שמא התגעגע לקול של האמא שעדיין הצטלצל בראשו כזיכרון מתוק בחלום.
הוא קם על רגליו, מזיע בפיג'מה הארוכה של דאדלי זו הגדולה ממנו בכמה מידות.
שפשף את עינו מנסה לשכוח את היד הלבנה והצחורה, לא במובן הטוב של המילה.
הדוויג עוד עמדה בתוך הכלוב, רוטנת אל הארי ברצון להשתחרר ולעוף לשמי הלילה המקדימים לשחר.
"די הדוויג, מספיק, את לא זוכרת מה קרה בפעם הקודמת?" אמר הארי בקול צרוד של בוקר, הוא התכוון לפעם בה שם דוד ורנון סוגרים כתמתמים ומחלידים על חלונו ולא הרשה לו ללכת לבית הספר- הוגוורטס לכישוף ולקוסמות. אך הדוויג המשיכה להרעיש ולהניף את כנפיה הלבנות המנוקדות עד שיצאו קצת מסוגרי הכלוב. "הדוויג..." הפעם הארי לא דיבר בטון נעים כל כך מפני ששמע צעדים כבדים עולים במעלה המדרגות לכוון חדרו.
הדלת נפתחה בחבטה רמה והדוד ורנון שלבש חלוק לילה למרבה האירוניה והמראה הלא נעים, בפרצוף אדום שרק הדגיש את הצבע הירוק של החלוק , נראה כאילו הוא עומד להתפוצץ עם השפם שכנראה פיתח אישיות על פניו והעיגולים השחורים מתחת לעיניים.
"הארי פוטר!" הוא צעק, נדמה היה כאילו הוא לא ישן כלל כי לא היה צרוד בכלל.
"תשתיק את הציפור הזו שלך, או שלא תלך לבית הספר הפריקי הזה שלך!"
כן, חשב הארי, כמו שלא נתת לי ללכת פעם קודמת, אבל אתה יכול לחכות לרגע שרון יבוא להוציא אותי מבית המשוגעים ולקחת אותי לבית האמיתי שלי, או אחד מהם. הוא התכוון  שני הבתים השניים שלו, למרות שהבית של הדרסלים לא תמיד היה נחשב כראשון, המחילה, שבה נהג לבלות מלפני שנתיים והוגוורטס עצמה שתמיד הייתה שם.
"טוב, דוד ורנון" אמר הארי "חוץ מזה, עוד כמה שעות רון ומשפחתו באים לאסוף אותי מפה, אנחנו הולכים לראות משחק קווידיץ'"
"לא אכפת לי ממשחק קוויליש..."אמר הדוד ורנון בעוד הארי מתקן אותו בלחישה "אתה רק מוזמן ללכת מפה כמה שיותר מהר" רטן עכשיו בנימה שדי שעשעה את הארי.
"ורנון" צעקה מלמטה הדודה פטוניה שנבהלה מכך שבעלה אינו במיטה.
הדוד ורנון הביט בהארי בתועבה רק עוד פעם אחרונה כדי שיגרום לו לראות את שנאתו כלפיו, רק אז פנה ליציאה וירד במדרגות בקולות רועשים יותר ממקודם.
הארי שמע מלמטה את צעקותיו של הדוד ורנון על פטוניה "את צריכה להשתלט על הילד! תיכף החברים הסוטים שלו באים לכאן ואני לא רוצה להיות חלק מזה"
"ורנון די" צעקה פטוניה המומה מקריאותיו הרמות. הארי דמיין את עיניו הפקוחות של דאדלי במבט  הלא- מבין –מה- קורה שלו ורק צחק בחרישות.
הדוויג לא הרעישה עד שהשמש כולה כבר עלתה. שוב יכל הארי לראות את הגינות הירוקות והעצים בלי עלה צהוב אחד של דרך פריווט מספר ארבע.
הארי ידע ששנת הלימודים הבאה מתקרבת ולכן הוא אסף את חפציו, עיתונים( אפילו הפקפקן שלונה מבית רייבנקלו הביאה לו פעם), בגדים, גרביים ישנות של הדוד ורנון, מפת הקונדסאים שהביאו לו האחים וויזלי , אפילו את מכתביו של סיריוס בלאק, חברו החדש שרכש בשנה שעברה- הוא אפילו רפרף עליהם וקרא שורה או שתיים, הכתב היה די מבולגן:
הארי היקר,
קראתי את מכתבך האחרון בתשומת לב רבה, תודה על ההצעה לעזרה,
אבל באמת שאני מסודר,
מדי פעם אני חוזר לצורת האנימגוס שלי וכך אני יכול להסתובב בהוגסמיד בלי לעורר חשד.
אני לוקח עיתונים מפחים בדרך כלל, יש לי אוכל טוב
המערה נוחה לי, אגב תודה על הפשטידות בשר שאתה שולח לי, זה מנחם.
שלח לי מכתב חזרה אם יש משהו שאתה רוצה לספר לי, אה ותהנה באליפות הקווידיץ עם רון.
בידידות: סיריוס
הארי כבר הספיק לשלוח לסיריוס מכתב חזרה, הוא ענה שהכול בסדר ושהוא כבר יספר לו איך היה במשחק אחרי שהוא יתקיים , אבל הוא  כבר יכל לדמיין אילו דברים טובים ירשום לו בעוד יממה.
הוא לבש את הג'ינס והסוודר האדום שלו ויצא לדרך, לסלון יותר נכון.
לא עברו יותר מעשר דקות וכבר בני משפחת וויזלי הספיקו להגיע לבית בצורה לא מכובדת ולשבור את האח שהעלתה עשן אפור מלוכלך. "אמרתי לך אבא, אח של מוגלגים שונה מאח של קוסמים, הו היי הארי" אמר רון מנקה מעליו את העפר בעזרתה של מולי.
"הו אתם בוודאי הדודים של הארי" זעק בששון ארתור לעבר פטוניה וורנון העומדים בפינה, הם היו ההפך מששים כרגע." אל תדאגו אנחנו נשמור על הארי, קדימה לדרך"
למרבה הפלא הם יצאו דרך מפתן הבית שם חכתה מכונית מוגלגית שהארי לא הכיר
"הי רון, יש לכם מכונית חדשה, איך?"
"משרד הקסמים מצא את אבא זכאי ונתנה לו מכונית מעופפת חדשה, יותר גדולה הייתי אומר, אבל הייתי שמח לקבל את הגרוטה הישנה שוב" פצה. הארי היה בטוח במאה אחוזים שזו מכונית מוגלגית, אבל אז חשב מה הסיכוי שלמשפחת וויזלי יהיה משהו נורמאלי אחד?
הוא גיחך, כולם נכנסו למכונית והארי קיבל את הכבוד העצום (לפחות בשבילו) ולחץ על הכפתור הכסוף ליד ההגה שהפך את המכונית ואת כל הנוסעים בה לבלתי נראים.
הם המריאו בשמים חסרי העננים, אף מוגל לא ראה אותם, זה דבר מעולה. המדשאות הירוקות, הבוץ האדמדם ויצורים חיים ברפתות גרמו לפני הקרקע להיראות מרשימים, הרוח ליטפה את שערו של הארי וחשפה מעבר לסוג של פוני ולשיער המפוזר שלו זוג עיניים ירוקות כאיזמרגד וצלקת בצורת ברק שבאה "לא סתם מחתך רגיל" ,זכר את המשפט הראשון שנאמר לו על הצלקת שלו.
הארי הצליח לראות את המחילה מתקרבת אליהם, או הם אליה לפחות.
שעון הקיר המכושף של משפחת וויזלי עכשיו הראה את כל בני הבית תחת המילה "בבית" .
למרבה שמחתו הם גם הוסיפו מחוג עם שמו "הארי פוטר" מעוטר יפה לעומת המחוגים הבלויים של כולם שהיו גם יותר ישנים.
"טוב לחזור הביתה" אמר הארי בקול חלש וגילה שכולם שמעו , הוא הרגיש טיפה נבוך שהמבטים של כולם הופנו אליו במין חיוך של "אם זה בית אני צנצנת" .
"טוב זה תמיד יהיה ביתך" אמרה מולי וחיבקה אותו כדי לגרום לכולם להפסיק להסתכל עליו ולגרום לו להתגאות במה שאמר.
"ארוחה, תאכלו מהר, עוד מעט תצטרכו לצאת, ג'יני בואי לעזור לי להניח את האוכל על השולחן"
"טוב אמא" אמרה ג'יני שכבר יכלה להביט בהארי בלי להתנפח ולברוח לחדר.
הם אכלו , שתו מיץ דלעת ויצאו לדרך.
הנסיעה במפתח המעבר בחצר הסמוכה גרמה להארי לחוש בחילה קלה, הקורקבן שלו הצטמק ואז נרפה, כשמצא אותו ואת רון ואת כל משפחת וויזלי, שהרגיש אחד ממנה עכשיו, עומדים במדשאות גדולות הרבה יותר, מכוסות אוהלים צהובים שנראים די קטנים מבחוץ, בעצם הם היו בגודל של דירה או שניים מבפנים(קסם הרחבה חזק במיוחד, לא כך?).
שהמשיכו פגשו שם את הרמיוני, מי יודע באיזו דרך מכושפת היא הגיעה לשם בעצמה, אולי באמצעות מפתח מעבר נוסף, לא שאלו אותה אפילו, רק נחנקו מהחיבוקי  דוב שהעניקה לכולם, מלבד רון, שלו היא נתנה לחיצת יד ידידותית במיוחד...
הם ישבו ביציע הגבוה ביותר, מופע ההתחלה היה מרשים מאוד- אפילו מרשים מדי, אחרי שהם קנו משקפות קסם מיוחדות כדי לראות מקרוב את המשחק הנהדר ואחרי שהכירו גמדונת בית שנראתה להם די פחדנית כי ידיה כיסו את פניה ברוב שעות המשחק , הם ירדו מהמגרש ,לאחר ניצחון מוחץ לכוון האוהל שלהם, שגם הוא היה גדול "אני אוהב קסם" אמר הארי למראה המקום הגדול.
שם הם פגשו ואירחו את סדריק ואביו, מר דיגורי, שאיתם הם גם הגיעו למקום עם מפתח המעבר מכווץ הקורקבנים .
"אההה" הם שמעו רעשים וצרחות שהגיעו ממקום שלא רחוק מהם, אולי כמה מטרים ספורים.
מיד הם יצאו החוצה לראות את המתרחש ולחפש את מקור הרעש הבלתי צפוי.
קבוצה גדולה של שנים עשר אנשים עטויי גלימות ומסכות של גולגולות, צעדו צעדים בטוחים ועברו בין האוהלים, שאותם הם הבעירו באש קסומה כחולה וצהובה וצחקו למראה קבוצה של מוגלגים תמימים וחפים מפשע שעמדו באוויר, יותר ריחפו מצד לצד, מבוהלים, לא מבינים מה קורה או איך, אבל הפרצופים של האנשים המוזרים שגרמו למהומה היו שונים לגמרי, מחוייכים ומתלהבים למראם הסובל של המוגלגים המופתעים.
"רוצו, בירחו" שמעו קולות אקראיים של אנשים שסמנו להם לרוץ לכוון היער.
רוב הוויזלים הלכו לעזור לאנשים פצועים או אחרים, אך הם אסרו לרון, הארי והרמיוני לעזור והורו להם את הכוון ליער.
הם רק רצו, כשהגיעו ליער, שמעו קולות, הארי מיהר לשלוף את שרביטו שהביא למצב חירום, להפתעתו הוא נעלם.
"רון, איפה השרביט שלי?" שאל הארי מחטט בכיסים של גלימתו ובגדיו.
"עצרו שם" שמע מסביבם קולות, מכל כוון, כעבור שניות, אורות כסופים, ירוקים ואדומים הקיפו אותם. אלו היו קוסמים, לא עטויי גלימות או מסכות גולגלתיות. "עצרו שם, לא לזוז!" צעק איש שבקצה שרביטו אור ירוק "אתם עשיתם את זה!" פסק בעובדה. "מי אתם?" צעק איש אחר.
"עשינו מה?" שאל רון.
"את זה" קרא האיש והצביע לשמיים.
רק באותו רגע הם שמו לב שסמל של נחש המתפתל בתוך גולגולת ירוקה נפרש בשמיים חסרי הכוכבים בדיוק בנקודה מעליהם.
"לא עשינו את זה..." פסק הארי "אני לא מוצא את השרביט שלי בכלל"
"מה קורה כאן?" הגיע ארתור למקום והתחיל לפתח שיחה עם אותם אנשים מחזקי השרביטים שמסביב להם, העניינים הסתדרו בסוף כשמצאו את גמדונית הבית מעולפת , אולי מתה ,אוחזת בשרביטו של הארי.
הארי הרגיש די מוזר, למה הגמדונית הזו לקחה לי את השרביט? מי זאת?
הסמל, האנשים בגלימות? אוכלי מוות, זו המילה שאמרו לו? צריך גם למחוק את זיכרון המוגלגים...ו..ו...
נרדם הארי על המזרן שלו במחילה יומיים (אפילו פחות) לפני תחילת הלימודים.
אנשים עטויי ברדסים מוזרים מופיעים משום מקום, סמל מוזר בשמיים, וולדמורט, לא...
עיניים קרות נפתחו לרגע, עיניים אדומות, זה וולדמורט, הוא חוזר, "כן, זנב תולע- הכנס את האורח שלנו פנימה" אמר קול קר לאיש כפוף גב שנראה כמו עכברוש.
"נגיני...בתאבון לך" אמר הקול הקר והחוזר בעל העיניים האדומות באיטיות גדולה מדי, זה מה שיכל לראות, עיניים גדולות ומאיימות- שאר הגוף של האיש היה מכוסה ברדס בורדו שהמטיר צל על פניו, אבל העיניים בלטו יותר מדי, הרבה יותר מדי. לוע של נחשית נפער, שיני תער בורקות נצצו ברקע האח הבוערת בכחול ואז נאטמו לצבע הדם שהומטר על שפתיה וחסם כל ברק.
נפתחו עיניים לכמה רגעים, הפעם עיניים ירוקות כאיזמרגד ומעליהן צלקת.
העיניים שלו נצרבו מהשמש היוקדת שנכנסה דרך החלון, רון נעמד מולו ולפתע הושלך עליו צל שחור שגרם לו להרגיש מכוסה, כמו שהברדס כיסה את פניו של וולדמורט. הוא הרגיש טוב עם זה.
"מה קרה הארי? הכול בסדר?" שאל רון.
"לא, הכול בסדר" ענה הארי בשקר כי רק עכשיו התעורר מחלום בלהות. באותו רגע שם לב שהוא שוב מזיע.
"אמא אמרה לי להודיע לך שהולכים לסמטת דיאגון היום אז מהר תתלבש, אל תנסה לעצבן אותה"
רון רק הביט בהארי לועס מדי פעם  סוכריית ברטי בוטס בכול הטעמים. הוא ירק אחת מייד "איו, קיא" אמר והארי צחק בפעם המי יודע כמה.
הארי עמד ליד ג'יני בדרך לסמטת דיאגון, עברו בין דלתות הבית, הוא שם לב שהיא דווקא בסדר, יודעת לדבר, מצחיקה, הוא הרגיש לידה משהו, אבל לא משהו חזק כל כך.
ברקע המילים שלה הוא נזכר בעיניים האדומות הזרחניות, נזכר אפילו ביד הצחורה שמחזיקה שרביט. "הכול בסדר הארי?" שאלה ג'יני "אתה לא מקשיב לי..."
"אני כן" ענה הארי שכבר שם לב לגב שלה בעוד היא מסתובבת לקראת האח ונעלמת בין להבות ירוקות כעיניו שלו.
אחרי מספר שניות גם הוא מצא עצמו עטוף בחום הלהבות ואז חש את קור השלג והרוח האחרונים לכמה חודשים הקרובים של סמטת דיאגון.
הקנייה עברה מהר, לא היו המון ספרים לקנייה משום מה.
המחשבות עדיין הטרידו את הארי, לא יודע למה, מוזר... למה זה לא עוזב אותו, הוא צריך להירגע, לקנות משהו נחמד, לאכול...אבל כלום לא עוזר, הוא רק נשאר עם הבעה אטומה, כמו זו של רון למשך כל היום הזה.
הלב שלו דפק, בום, בום, בום, עוד אחד מהבומים והלב שלו יתפוצץ, עדיף, חשב לעצמו, לגמור עם הכול, למות, מה כבר יקרה, מי אמר שהמוות הוא נורא וכלומניק?.
עברו שעות נוספות,  בין יין דבש, לנקניקיות ולפירה ולמיץ דלעת, הארי כבר עמד עם חבריו ללימודים מול מחסום המעבר ברציף תשע ושלושה רבעים. תחנת הרכבת הייתה מלאה במוגלגים.
הם עברו את המחסום בלי למשוך תשומת לב, נכנסו לרכבת ושמעו התלחששויות של תלמידים על משהו שנקרא "טורניר הקוסמים המשולש"
הארי תהה מה פשר ההתלחששויות בקרב התלמידים, אבל כלום לא הטריד אותו יותר מהמחשבה על וולדמורט.
 
אני יודעת שזה קצר פשוט רציתי למשוך זמןן ובינתיים אני כותבת על מה קורה עם מפתח המעבר- תגיבו לי בקשה @_@

		הפרק הבא