עכשיו כשהיא איננה

טוב, אני לא יודעת האם הדירוג שקבעתי נכון אז אני אגיד את זה במילים, לב הסיפור הוא על התאבדות, ואולי רמזים להתאבדות בהמשך, אז יכול להיות שצריך לדרג את זה יותר גבוה ואם מישהו יודע למה לשנות שיגיד לי, בכול מקרה חוץ מזה אין הרבה דברים שמוגבלים בגיל.

זה היה יום בהיר, יום בהיר שהן לא ישכחו לעולם. לא היה שום סימן לכך שאפלה תעכיר על יומן המושלם, למעשה, הן אפילו לא חשבו על האפשרות הזאת. ואז התגלתה הגופה.

שרה. מעולם לא היינו החברות הכי טובות, להפך, היו לנו המון מריבות. אך אני רוצה להגיד לך שמאחורי כול זה הייתה לנו נפש תאומה, ושבחיים אחרים הסיפור שלנו היה אחר. בסך הכול אני רוצה להגיד לך שלמרות שלא הייתי חברה שלך, את היית חברה שלי.

ובכול זאת, אני חייבת להגיד לך שבשנה האחרונה היית נוראית, ואני לא אשקר לך, אני יודעת שעכשיו את בטח יושבת לך עם החברות החדשות שלך, מרחלת עלי ועל איך שתמיד ידעת שזה מה שיקרה, אבל בכול זאת חושב לי שתדעי. היית מגעילה אלי, אבל אני לא יכולה להגיד שהפסקת להיות החברה שלי, כי זה יהיה שקר, אבל בבקשה, אם טרחת לקרוא את זה, אל תמשיכי להיות כזאת.

ליסה. היו זמנים בהם קראתי לך החברה הכי טובה שלי. ברור שזמנים אלו תמו כבר מזמן.

מבין כול החבורה אותך אני מכירה הכי הרבה זמן. אז כן, אני כן כועסת עלייך, שלא חשבת על זה לרגע, תמיד היית מספרת איך מרגע שאת ושרה נולדתן הייתן חברות, כמו האימהות שלכן, והן כמו הסבתות שלכן... אבל מעולם לא חשבת על זה שאני זאת שגדלה איתך מגיל שלוש, שאני זאת שכששרה נתנה לרנה לשבת לידה הצטופפה יחד איתך ועם ליז במושב כדי שלא תצטרכי לעמוד, איכשהו הזיכרונות האלו תמיד פרחו מזיכרונך.

אך למרות כול זה היית אחד האנשים הכי חשובים לי בחיים, למרות שלפעמים לא ראית אותי ממטר, אני לא מבקשת ממך לחזור להיות חברה שלי עכשיו, כשכבר מאוחר מדי, רק לזכור, שהייתה פעם עוד ילדה שגדלה איתך, גם אם היא לא הייתה שרה.

מיה. אני מצטערת שהיה לנו כול כך מעט זמן להיות חברות, אבל אני רוצה להגיד לך שבזמן שכול השאר לא שמו לב אלי ולא הבינו אותי, את היית היחידה שניסתה, שהלכה אלי הביתה אפילו כשלא רצתה, והכול בשבילי.

אני לא אוכל להגיד לך שאת החברה הכי טובה שלי, אבל את לא צריכה לדאוג בגלל זה, הכול היה בגללי, לא בגללך, ואם תרצי יום אחד חברה חדשה, אני בטוחה שתשיגי אותה בקלות.

רק בקשה אחרונה, תזכרי שגם אם הכרנו באמת רק בחטיבה, יש לנו חיים משותפים עוד לפני כן, והם לעולם לא ימחקו.

ולבסוף הגעתי אלייך, הקשה מכולם, ליז. איך אוכל להתחיל להסביר לך כמה אני מודה לך? כמה אני חייבת לך? כמה אני מצטערת? כי למרות שלא הצלחת, את ניסית, ובשבילי זה העיקר.

בזמן האחרון רק רבנו, התווכחנו, צעקנו, כעסנו, אבל ליהנות ביחד לא יצא לנו, ואל כך אני לא אסלח לי לעולם. אני מצטערת שזה יהיה הזיכרון האחרון שלך ממני.

דבר אחד אני יכולה להגיד לך, את החברה הכי טובה שלי, מההתחלה, וכן, עד הסוף. זוכרת איך נפגשנו אז, בכיתה א'? שתינו היינו בחוג תיאטרון. אני זוכרת שנכנסתי למתנ"ס מעט בהיסוס, לא הכרתי אף אחד בחוג, אבל אז ראיתי אותך, אמא שלך ישבה לידך והרגיעה אותך, לא הקשבתי למה שדיברתן אבל היה ברור שאת לחוצה ורוצה ללכת, בסופו של דבר את נרגעת ואמא שלך הלכה, מיד הלכתי לשבת לידך. וככה זה התחיל.

מעניין מה היית אומרת לי אז אם הייתי מספרת לך על המכתב הזה שאת עתידה לקרוא עוד 10 שנים, אולי היית מונעת ממני לכתוב אותו.

ליז, את יודעת, מכול האנשים שסבבו אותי את היית היחידה ששמה לב למה שקורה לי, שלחצה עלי לבקש עזרה, לדבר עם מישהו, לעשות משהו, או אולי, פשוט היית היחידה שהיה לה איכפת. כך או כך אני רוצה שתזכרי שלמרות שנכשלת, הניסיון הוא העיקר, כי כמו שאומרים, "העיקר הכוונה", לא?

אוהבת, מיילי.

בקצה המכתב הודבקה מדבקה צהובה ועליה רשום "נבדק ע"י מחלקת פסיכולוגיה בעקבות חשד להתאבדות- אושר".

		הפרק הבא