עכשיו כשהיא איננה

שרה הייתה רגילה להיות תמיד מקום ראשון, להיות תמיד מוערכת, להיות תמיד המושלמת, אך היא לא הייתה כזאת, היא לא הייתה מיוחדת, לא באמת. וכשמישהי באמת מיוחדת הגיעה שרה נקלעת לבעיה, זה בדיוק מה שקרה עם מיילי, כי היא הייתה מיוחדת, ושרה לא.

שרה זכרה את היום בו הבינה שמיילי מיוחדת, זה היה היום שרה הבינה שהיא לא, משום כך היום הזה נחקק בזיכרונה, מפינת הדף המקופלת בקלסר של המורה ועד לתאריך בקצה הלוח שהכריז 7.9.96 המורה בדיוק לימדה את הילדים איך כותבים את המילה "שלום" בפעם הראשונה. שרה הייתה מאוד לחוצה וניסתה לכתוב את המילה בטבעיות כמו המורה. היא ניסתה להירגע מעט אך חברתה היחידה, ליסה, לא ישבה לידה אלא ליד מיילי, 'הייתי צריכה לדעת כבר אז', הייתה נוהגת שרה להגיד לעצמה, אך לא באותו הרגע. היא זכרה איך רגעים ספורים אחרי שהמורה כתבה את המילה על הלוח מיילי הרימה את ידה ושאלה, "מתי נלמד לכתוב את השם שלנו? כבר למדנו את כול האותיות בשם שלי אז אני מוכנה", התגאתה מיילי, והיא אכן צדקה, במילה "שלום" יחד עם המילה "אני", שהם כבר למדו בשיעורם הראשון, היו את כול האותיות בשמה, אך היא לא הייתה היחידה, אך שרה עדיין כעסה עליה. לא בגלל שהיא כבר למדה את כול האותיות בשמה, כי אם בגלל שהיא קלטה כול כך מהר את המילה החדשה ויותר מזה, שידעה מה הן האותיות בשמה, "מה האותיות בשם שלך?" שאלה אותה המורה שהיה ברור שהיא לא זוכרת את שמה, "מ', י', י', אמ..., ל', י'", אמרה מיילי כמעט בלי להתבלבל, באותו הרגע שרה העריצה אותה. "טוב, אני רואה שהכיתה הזאת במצב יותר מתקדם ממה שחשבתי, מי מכם יודע כבר לכתוב את שמו חוץ ממיילי?" שאלה המורה, כמה כפות ידיים מהוססות התרוממו לאוויר והמורה אמרה, "מיילי, את רוצה לנסות לכתוב את שמך?" ומיילי הנהנה בשמחה כשניגשה ללוח. הכתב שלה היה איום, אבל בהחלט קריא, אולי לא יפה במיוחד אך השם מיילי אכן נכתב על הלוח. אחרי מיילי הלכו עוד כמה ילדים לנסות, ונראה שלמרות היסוסם האם להצביע הם מצליחים לא רע, ושרה בהחלטה של רגע הרימה את ידה והלכה ללוח, להראות למיילי שגם היא יכולה, אבל היא. היא כתבה ברישול את האות ר' אותה למדו בשיעור הקודם מהמילה "רצון", ומאחריה הוסיפה א' כי היא זכרה שהמורה אמרה שלפעמים משתמשים בה בסוף מילה, ואז היא נתקעה, ולבסוף, כדי להתחמק מהבושה היא הוסיפה בהתחלה את האות צ'. "חמודה, כך לא מאייתים את שמך, עוד לא למדנו את האותיות שלו, כדאי שתחזרי למקומך". ושרה חזרה למקומה, מבוישת, מנסה להתעלם מהמבטים שלטשו בה.

בהפסקה, כששרה הלכה לדבר עם ליסה מיילי החלה לדבר איתה בטון דיבור שאז שרה הבינה כלעג. "את יודעת, אני יכולה ללמד אותך לרשום את השם שלך", אמרה מיילי בחיוך, בלי לדעת שהיא מעליבה את שרה, "לא צריכה את הטובות שלך", מלמלה שרה אך מיילי לא שמעה אותה. היא פתחה הוציאה מתיקה מחברת סגולה ופתחה אותה בערך באמצע, שרה הספיקה לראות כמה סימנים על העמוד הקודם, אך באותו זמן היא לא חשדה שאלו מילים, לפחות לו באותו הרגע ממש. "השם שלך מתחיל באות הזאת", הראתה לה מיילי כשהיא משרטטת את האות ס', "אבל צדקת באות הזאת, היא באמת ר'. אבל אחריה יש ה', תראי, זאת האות הזאת", אמרה מיילי והוסיפה לשמה של שרה את הה'. "אני ידעתי את זה, פשוט נלחצתי באותו הרגע", תירצה שרה אבל לא שכחה לרגע את מה שמיילי הראתה לה.

לקחו ימים רבים לשכנע את שרה, מאוחר יותר, שאת שמה כותבים ב-ש' ולא ב-ס'...

ואיכשהו, הילדה החייכנית שמיילי הייתה אז, בכיתה א', הפכה לנערה שכתבה את המכתב הזה.

שרה. ליבה של שרה החמיץ פעימה כשנזכרה באותה ילדה, שידעה לכתוב את שמה, וחשבה שכותבים את שמה ב-ס'. דמעה קטנה פרצה את הסכר ששרה בנתה כול השנים האלו והכתימה את המכתב.

הפרק הקודם		הפרק הבא