כשהירח לא מלא

"ר-מוס לו-פין!!! יר-חו-ני!!!"
רמוס לופין בן החמש עשרה קפץ בבהלה. "מה יש'ך, סיריוס?!" הוא צעק עליו בכעס.
סיריוס גלגל עיניים. "אתה יושב בספרייה המקום האהוב עליך עלי אדמות, ולפניך פתוח ספר, כל החיים שלך במובן מסויים, ואתה אמור לעשות שיעורים, ואתה הרי יודע שזה מציל גם את הציון שלנו, ובמקום לעשות את זה, אתה יושב ובוהה." הוא ענה. "ולא עונה לי אחרי הרבה פעמים של צרחה בשם שלך. ויש לי תחושה שהיא בדרך." הוא ענה, מושך בצווארון גלימתו בצורה מאוימת. רמוס היה לגמרי מבולבל.
"בהיתי?" הוא שאל. הוא הרי רק הסתכל. 'במה, לעזאזל בהיתי?' הוא חשב, למרות שבתוכו ידע את התשובה. הוא פנה להביט להיכן שבהה, לזהות במה. סיריוס רכן מעבר לשולחן, עוקב אחרי מבטו של רמוס. הם ראו רק חבורת ריבינקלואים בני-שכבתם מכינים שעורים. "לא רואה כלום." אמר סיריוס, וחזר למקומו. רמוס המשיך לבהות "זה לא יאמן" הוא מלמל. "שרמוס כ"ך אוהב ספרי לחשים" השלים סיריוס. "בוא כבר, חתיכת אידיוט" אמר רמוס. "אבל לא סיימת את החיבור!" אמר סיריוס. "נו, אז?!" אמר רמוס, רותח מזם. סיריוס תפס את ספריו, ונעמד לצד רמוס. "בוא."הוא אמר. בדרך לחדר המועדון סיריוס מלמל לעצמו בשקט. רמוס הצליח לקלוט רק "ירחוני", "חיבור", "וואו!". כשנכנסו סוף-סוף לחדר המועדו, סיריוס עצם את עיניו ושאג "רמוס לא הכין שיעורים בשיקויים!!!". הוא פקח את עיניו, מתנשף. אבל הוא לא ראה מחזה מדהים במיוחד. ג'יימס ופיטר ששיחקו טאקי מתפוצץ, בהו בו, הקלפים מתפוצצים מתחת לאפם. חבורת שנה-ראשונה ברחו משם, לא מבינים ממה הניין. ולילי אוונס וחברתה מרי ישבו והכינו שיעורים. לילי רתחה מכעס. "ומה אתה רוצה שנסיק מזה, בלק?" הקול שלה רעד מרוב כעס. "שנלשין עליו לסלהגורן? שנצחק עליו? שנרביץ לו? מה אתה רוצה ממנו?" היא שאלה, עיניה הירוקות חופרות בעיניו השחורות, זועמות. ג'יימס קפץ על ההזדמנות. "כן, סיר'. מה 'תה חושב שאתה עושה?" הוא אמר, מבלגן את שערו. לילי התעלמה ממנו, וקמה, אוספת את ספריה בידיה. "אל תשים אליו לב, רמוס." היאא אמרה, מניחה יד על כתפו. ג'יימס בהה בו בקנאה. "הוא סתם לא מתחשב" היא נעצה מבט זועם בסיריוס. "בואי, מרי, נלך לסיפרייה." היא קראה לחברתה, ויצאה מהחדר. ג'יימס בהה בנקודה מסויימת ליד כתפו של רמוס. סיריוס תפס בנקודה מסויימת ליד ליבו והתמוטט על הספה, ממלמל "ממה היא כל-כך כעסה, האוונס הזאתי?". פיטר שיפשף את גבותיו החרוכות. ורמוס נטש את החדר, רץ לחדרי-השנה.
                                                             ~~~
רמוס ישב על מיטתו בחדר השנה, גבו נשען אל הקיר. הוא נאנח.
הוא הביט אל החלון. היה שם אימון של קבוצת ריבינקלו. זה רק העלה לו דמעות בעיניו. הוא בהה בקיר, אבל הוא לא ראה את הקיר. כמו סרט בראשו של רמוס, התמונה הלכה והתמקדה בנקודה מסוימת.
הוא הצמיד את ראשו אל ברכיו. התמונה לא נעלמה. "אני לא מאמין." הוא אמר. דמעה זלגה מעינו וספגה במכנסי הג'ינס שלו. "אני ממש לא מאמין."

		הפרק הבא