3 טיפות דם על שלג ועורב שחור

שלגייה עמדה במרכז השדה,צופה בתסכול בחץ שפספס את מטרתו בפעם השמינית ונחת בשריקה על האדמה.

היא הנמיכה את הקשת וניגבה זיעה ממצחה.

"אפילו בתפוח את לא מסוגלת לפגוע,מלכתי?" שמעה קול מקניט מאחוריה.

היא הסתובבה אל הגבר שעמד שם,רצה אליו וכרכה את זרועותיה סביב צווארו.הוא החזיר לה חיבוק,צוחק,והניח אותה חזרה בעדינות.

"איפה היית עד עכשיו?" שאלה בעניין.

"היה לי חובות לשלם." השיב הצייד ובמוחו עברו מחשבות על כל בעלי הפונדקים שבעטו אותו החוצה,שיכור וקהה חושים.לא היתה לו שום כוונה לספר לה על זה-גם ככה הוא הרגיש כל כך קטן ועלוב לעומת הטוהר והחיות שבה.

"אתה בסדר?"

"כן,כן.מה איתך?"

"אני לא יודעת מה לעשות,צייד.יריית החץ המלכותית אמורה להיות עוד 4 שעות ולא הצלחתי לקלוע למטרה אפילו פעם אחת!"

"זה כי את עושה את זה לא נכון."

"אז למה שלא תראה לי איך?"

"בעונג רב."

הוא שלף חץ ודרך אותו על המיתר.

"בואי,תחזיקי כאן,תנשמי,"

הוא כיוון את ידה וייצב את מרפקה.

"עכשיו תסתכלי רק על התפוח,תתמקדי בו ו...שחררי."

"הצלחתי!" קראה שלגייה באושר למראה התפוח שנחת ברכות על הדשא.היא הביטה בצייד שהתכופף,הרים אותו,הוציא ממנו את החץ והגיש לה.

"קחי,הוד מעלתך."

"אני לא אוכלת תפוחים.לא מאז ש...לא מאז התפוח ההוא."

"אבל זה לא מורעל.הנה,תסתכלי." הוא אמר ונגס בתפוח.

שלגייה נטלה אותו בהיסוס ובלעה,מתענגת על הטעם האהוב.

"זה נס!היא אכלה תפוח סוף-סוף!" קרא וויליאם שהגיע פתאום מצידו השני של השדה.

הוא התקרב אליהם במהירות וחיבק את הצייד.

"טוב לראות אותך ידיד וותיק!איפה היית?"

"פה ושם." מלמל הצייד שאף פעם לא היה טוב בהעמדת פנים.הוא לא חיבב במיוחד את וויליאם ולפי המבטים הרכושניים שזה שלח לעבר שלגייה,הוא תיאר לעצמו שזה הדדי.

שלגייה שלא הרגישה במתח ביניהם סיפרה לוויליאם בהתרגשות על ההצלחה שלה בקליעה למטרה

"זה הכל בזכותו." אמרה בחיוך רחב והצביעה על הצייד.

"אוה...אתה מוציא ממנה דברים טובים."

הצייד הנהן והתרחק מעט,מאוכזב על שהרגע שלו עם שלגייה נקטע.

הוא צפה בה ובויליאם צוחקים ורודפים אחד אחרי השני.

משהו שהוא לעולם לא יחלוק אותה.

"שלגיה?אפשר רגע?" שאל כשנחתה לצידו,מתנשפת.

"מה?"

"את אוהבת אותו?"

"את מי?"

"את וויליאם."

"כן,ברור!גדלתי איתו ו..."

"לא לזה התכוונתי."

"אהה...צייד,אני..כן.אני אוהבת אותו."

"ואותי?"

"כן.רק בדרך שונה."

"תודה הוד מעלתך.זה כל מה שהייתי צריך לדעת."

"לא צייד!אל תלך!אני מצטערת!אני..."

היא קראה כשהוא קם,פניו אטומות

"אל תבקשי ממני להישאר.אני לא מסוגל.היי שלום,שלגייה."

הוא נשק למצחה והלך.

וויליאם ניגש אליה,מבוהל ומחה דמעה מלחיה

"מה קרה?"

"אני לא חושבת שנראה אותו שוב."

היא הניחה את ראשה על כתפו ובכתה.

"אל תדאגי,אני לא אעזוב אותך.לעולם לא."

מרחוק,הצייד השקיף עליהם.

"היא תהיה מאושרת איתו." החליט בעצב "יותר משתהיה אי פעם איתי."

הוא עלה בקפיצה על הסוס ודהר חזרה אל תוך היער.

תגובות!!אשמח להערות/הארות