מכתבים לג'יימס

ג'יימס היקר,

אני כותבת לך מ"הקדוש מנגו". הבנתי למה יש לי בחילות בזמן האחרון: עומד להיות לנו ילד... הרופאים חושבים שזה בן, למרות שעוד מוקדם מדי לדעת בוודאות. חשבתי כבר על כמה שמות: ג'ייסון, אוליבר, ג'ק, דן, הארי... הבחילה שלי מתגברת כשאני חושבת על זה, מההתרגשות. אני חושבת שעוד לא התרגלתי לרעיון שאני עומדת להיות אימא...

זה מפחיד אותי, ג'יימס.

אולי זה גדול עליי? גדול עלינו? אנחנו שנינו צעירים, רק לפני שבע שנים סיימנו ללמוד בהוגוורטס...

אולי אין לנו מספיק ניסיון? הילד הקטן בטח יצטרך עזרה בכל מיני דברים, ואני רוצה להיות שם בשבילו. אולי אני לא אדע איך?

חבל שלא צריך להוציא רישיון כדי להיות הורים... אתה זוכר את אנה מהפלפאף, זאת שאימא שלה מתה ואבא שלה ישב באזקבאן? היא הייתה אומללה, אפילו בהוגוורטס. אני מפחדת שאני לא אהיה אימא טובה, שאני לא אהיה שם בשביל התינוק כשהוא צריך אותי. ואם יקרה לו משהו? אני לא אוכל לחיות בידיעה שקרה לו משהו ואני לא יכולתי לעשות כלום כדי להגן עליו.

התחלתי להרהר קצת: מה הילד שלנו יהיה כשהוא יגדל? בנקאי? רופא? מורה? אולי אפילו הילאי?... אני עוד לא יודעת איך הוא ייראה או אפילו איך יקראו לו, אבל אני יודעת שאני רק רוצה שהוא יהיה מאושר.

אני חושבת לעזוב את מחלקת ההילאים. אני יודעת שאתה תצחק עליי, שאתה לא תסכים לעזוב. אבל אני יודעת שזאת עבודה מסוכנת: אם יקרה לי משהו ואני לא אוכל לתפקד בתור אימא?

אני צריכה אותך פה, ג'יימס. בבקשה תבוא ברגע שאתה רואה את הינשוף הזה. אני צריכה שתחזיק לי את היד, שתרגיע אותי כמו שרק אתה יודע. אני יודעת שאני היסטרית.

אני אוהבת אותך.

לילי.