האהבה שלי היא לא האהבה שלו

הכל החל כשבלטריקס הייתה בת 12. למעשה, זה החל הרבה לפני כן, אך רק בהיותה בת 12 חל המפנה בגישתה.

סיריוס בלק, שנצטייר בעיניה אז כעלם יפה תואר ולא כבן דוד פוץ למדי, טרם ניתק את קשריו עם המשפחה. המשפחה המורחבת הייתה מתכנסת פעם בכמה חודשים, לשמחתה הרבה של בלטריקס. המבוגרים לא אמרו שום דבר, אך בלטריקס חשה במבטה כי הם אינם שמחים על חיבתה הלא-מוסתרת לבן דודה; הם כנראה כבר הבחינו בלב אוהב המוגלגים שלו, אך היא- שהייתה כה קטנה וחסרת יכולת אבחנה- ראתה רק יפיוף נערץ, וגם סיריוס מבחינתו מצא בה את נסיכתו.

אט אט החלו העניינים להתחמם, והיחסים בניהם כבר היו הרבה מעבר לאהבת בני דודים.

כאשר הייתה בת 10, הם התנשקו לראשונה.

הכל היה נפלא, עד לאותו יום מקולל השב ומציף את זכרונה של בלטריקס בכל שעה. מעולם לא תשכח את ההתרגשות, אותה התרגשות שהפכה בן רגע לשנאה, כשכל המשפחה המורחבת התכנסה בבית בלק האצילי ועתיק היומין.

בזמן שהגדולים היו בעיצומה של המנה המרכזית שגמדוני הבית עמלו עליה שעות בוודאי, סיריוס התנדב לערוך לה סיור בבית, שלפי דבריו עבר שינויים בחודש האחרון. בלטריקס הסמיקה ומיהרה ללכת אחריו, נעלמת חרש מהשולחן. היא הייתה אז בת 12, והוריה כבר אסרו עליה להסתובב לבד עם "הפרחח". היא וסיריוס נאלצו לשנות סדרי עולם על-מנת להיות רגע אחד לבד בחדר, ללא הוריה שהתעקשו להיצמד אליה בכל פגישה עם משפחת בלק, פרט לארוחות, שם הסתפקו במבט חטוף אחת לכמה דקות.

סיריוס לא ערך לה סיור, הוא לקח אותה לחדרו.

"אני חייב לומר לך משהו." הוא אמר. 'הנה שוב השטויות של אני אוהב אותך', היא חשבה בחמימות. אך הפעם מבטו היה רציני ביותר, רציני עד כאב.

"אני יודעת, סיריוס." היא אמרה ברכות, מתענגת על כל הברה בשמו.

"אני רציני, בלה. זה דבר חשוב."

"כמובן, כמובן." היא חייכה את חיוכה הקסום, זה שהמיס את לבבם של עשרות גברים.

"טוב," הוא התקדם לאט, ולבסוף התיישב על מיטתו, וסימן לה להתיישב לידו. כשהתיישבה, הוא אמר: "זוכרת את החברים החדשים שלי שסיפרתי לך עליהם?"

"כן, הפוטר הזה…" היא סיננה. היא לא אהבה את פוטר; הוא היה הנושא המרכזי עליו דיבר סיריוס, במקום לדבר עליה.

"כן, אז… ייתכן כי אעבור לגור עם ג'יימס." הוא פלט את הפצצה.

"אתה מה?" היא לחשה, קופאת במקומה. לא לזה היא ציפתה.

"אני עוזב את המשפחה, לתמיד." הוא לחש.

בלטריקס שתקה, המומה.

"את לא רוצה להיפרד כמו שצריך?" הוא השתנק, וכרך את זרועו סביב מותניה. היא הסיתה את ידו כמעט בשנייה שהונחה שם. הוא הירפה.

"אוי, בלה, אל תתנהגי כמו ילדה קטנה. את יודעת שאני אוהב אותך, אבל זה לא קשור."

"אם היית אוהב אותי חצי ממה שאני אוהבת אותך, היית מעדיף אותי על פניו."

"בלה-" הוא ניסה לקרב שוב את ידו, אך היא קפצה על רגליה.

"בבקשה, בלה… אני עוזב, זה סופי… אבל אינני יכול ללכת בידיעה שאת כועסת עליי."

"אז אל תלך!" היא זעמה.

היא ידעה, כמובן שידעה; היא כבר מזמן לא הייתה אותה ילדה קטנה וטיפשה בת השמונה. היא כבר הייתה גדולה יותר, בת מצווה, ושמעה את הוריה מתלחששים לא פעם על הקשר בין ביתם השנייה, זאת שלאחר שנים מספר נהפכה בכוח הזרוע לביתם הבכורה, לבין הבן הסורר, שאם ימשיך בדרכו הרעה ינודה מהמשפחה, כמו אותה בת בכורה שאסור היה להגות את שמה בבית. היא הבינה לליבו של סיריוס, אך לא הסכימה איתו- היא, היא ידעה, הייתה סובלת מהמשפחה ונשארת עימו. היא לא הייתה בורחת ונוטשת אותו. הוא חשוב לה, היא לא הייתה מאבדת אותו.

"אתה לא אוהב אותי." היא לחשה.

"אני מטורף עלייך, בלה, ואת יודעת את זה. די, בבקשה ממך."

בלה שקעה בזכרונות וברגשות שערפלו את חושיה והעיבו על האוויר שהיה דחוס גם כך. היא פשטה לאט את חולצתה, ונשארה עם גופייה דקיקה בלבד בצבע שחור- הצבע האהוב עליה. היא הסבה את מבטה לעבר החלון, וזיכרון הנשיקה הראשונה שלה ושל סיריוס הציף את מוחה. זיכרון מתוק של ערב שנכלל בעשרת הימים המאושרים ביותר בחייה. היא הזילה דמעה מהולה בכאב על כל אותם השקרים שנאלצה לספר להוריה, וגרוע מכך- לאחיותיה. היא מחתה את דמעתה, והסתובבה; סיריוס צמצם את המרחק ביניהם, ומבלי ששתה ליבה פשט את חולצתו. הוא ידע שמראה חזהו השזוף החשוף וזרועותיו החסונות ממיסים את ליבה. ואכן, היא כרכה את זרועותיה סביב זרועותיו החשופות, והם החלו להתנשק- נשיקה ארוכה, איטית, מלווה בדמעות של אושר ועצב יחד, דמעות מלוחות ומתוקות. אין ספק, נשיקותיה עמו החדירו לבלטריקס אדרנלין לדם. המגע עימו כמו החיה אותה, סחרר אותה כמו לקחה סמים…

ולפתע, הפסקת חשמל. אדם מבחוץ וודאי היה רואה מראה קסום; זוג מאוהבים מתנשקים בלהט נוכח שקיעה מרהיבה, חבוקים זה בזו. גם בלטריקס חשה בעיצומו של קסם. היא נעצרה רק לרגע, שאפה את ריחו המשכר ועצמה לשניה את עיניה. כשפקחה אותן, הוא התנתק ממנה.

הוא שב ולבש את חולצתו בדממה מוחלטת ואחר קרב לדלת, אמר: "ביי, בלה." ונעלם.

ובלה בכתה, צעקה, קראה בשמו, רצה אחריו, מתעלמת ממבטי התוכחה של הוריה- אך הוא נעלם. כשהביטה שנית בחלון, היא הצליחה להבחין, מבעד לנחילי הדמעות שהציפו את הזכוכית הקרה, בקצוות שיער פרועה, שעל רקע השקיעה דמתה לאדומה כדם.

ומאז אותו יום, סיריוס נעדר מכל מפגש משפחתי, ולא כתב לה אף לא מכתב. הוא מחק אותה מליבו, היא ידעה, וניסתה לשוא להוציאו מליבה.

היא כמובן לא ידעה שסיריוס אהב אותה עד מוות, ובמשך כל שנותיו בהוגוורטס דחה את כל מאות המחזרות שהתרוצצו סביבו יום וליל בנסיון לכבוש את ליבו; הוא גם היה בחור מבוקש, כמוה.

עם השנים, כעסה הפך לשנאה; היא ידעה כי אילו היה אוהב אותה, לא היה פוגע בה כך. לא עבר זמן רב עד ששמו נחרך בשחור ונמחק מדפי ההיסטוריה של משפחת האצולה הנכבדת, ובלטריקס נשבעה בליבה באותו רגע שהיא תרצח את הנער ששבר את ליבה, שהרס את חייה, שמנע ממנה לאהוב. אותו ואת חברו הטוב- את אותו פוטר שהיה אשם בכל מה שקרה.

עד לאותו רגע לבלטריקס לא היה דבר נגד מוגלגים, אך מאותו רגע ואילך היא נשבעה לנקום וללכת בדרך ההפוכה מאותו הנער שפגע בה קשות.

לאחר מפלתו הראשונה של אדון האפל, בלטריקס קיבלה את ההוכחה לכך שסיריוס שכח ממנה מזמן- לא היה לו ממה לפחד, הוא היה יכול לחזור אליה. ג'יימס מת, וולדמורט- המניע של בלטריקס להצטרף לסיריוס- מת, ורק שניהם נשארו- אך הוא לא חזר. בלטריקס הלכה עם שלושת חבריה הטובים לפרק את עצביה על החברים של סיריוס.

היא כמובן לא ידעה שסיריוס רצה לשוב אליה, אך התקרית עם פטיגרו גזלה לו זמן שהתגלה מאוחר יותר כיקר וקצוב. הוא נכנס לכלא, ואיחר את המועד.

בכל השנים שבהם ריצתה בלטריקס מאסר באזקבאן, הדבר היחיד שהחזיק אותה בחיים היה נקמה. הנקמה באותו בן דוד ששבר את ליבה, שהיה תמיד קרוב אך רחוק, שהפך אותה למשוגעת ולמופרעת כפי שהכירו אותה כולם. אותו בן דוד ששיחק בחייה ואז קרע אותם.

בקרב במחלקת המסתורין, בלטריקס התענגה על הרגע שבו הרגה אותו; סוף כל סוף חשה סיפוק, חשה שמועקה גדולה נשרה מעל כתפיה.

שנתיים לאחר מכן, בקרב האחרון, היא לחמה באומץ באויביה (לאחר מותו של סיריוס, טיפחה חלום חדש- לשלוט על העולם, ולא כדי להרוג את המוגלגים והבוצדמים כפי ששידרה, אלא כדי להוכיח לכולם, ובעיקר לעצמה, שיש לה כוח. שסיריוס לא ידע מה הוא הפסיד).

אך כשלחמה מול מולי וויזלי, הציף את מוחה ללא אזהרה זיכרון ישן; זיכרון מגיל 15:

היא שכבה על האדמה, מסוות היטב בשיחים. הייתה זו שעת ערב מוקדמת, כך שבבית לא חיפשו אותה- הם שיערו וודאי שתישאר אצל רודולפוס עד לאחורת הערב. הם אף פעם לא דאגו לה יותר מדי.

היה זה ערב אחד מני רבים בהם עקבה אחר סיריוס בגעגועים, בייאוש, בטירוף.

באותו לילה, איש לא שהה בביתו של ג'יימס הצעיר- פרט לסיריוס ולמולי וויזלי.

"סיריוס, אתה עוד נער." לחש קולה של מולי ברוך. "אתם נערים. אולי מוטב כי תשקול בשנית את בריחתך מהבית…"

"מולי, החלטתי סופית." הוא ענה, באותו קול קשוח שהיה לו באותו ערב נורא, בערב שבו עזב אותה.

"בוודאי יימצאו אנשים שאוהבים אותך." היא עדיין לא הפכה לאם, אך נראה כי בכל זאת ידעה אהבה מהי.

סיריוס לא ענה. הוא בחן אותה בשקט, ואחר נכנס לבית בדממה וסגר אחריו את הדלת באדישות מופגנת. מולי הלכה בעקבותיו, לא לפני שמלמלה לעצמה: "אני בטוחה שהוא עושה טעות, שליבם של כמה נפשות בבית נחמץ זה עתה."

היא כמובן לא ידעה עד כמה היא צודקת.

כאשר בלטריקס לחמה מול מולי וויזלי בקרב האחרון ונזכרה במעשה, היא הבינה לפתע דבר חדש- לא יעלה בידה לרצוח את האישה הזאת. כן, אולי בזכות כוח האהבה, אותו כוח שהרס את חייה. היא ידעה עמוק בפנים, שגם אם מולי לא מודעת לכך ששמעה את דבריה- והיא בהחלט לא ידעה שהנערה הצעירה צותתה לשיחתם- מולי הייתה היחידה שחיזקה אותה. בבית התיחסו למצב באדישות גמורה, ואסרו עליה לדבר על ההוא-שסטה-מדרך-הישר. החברים- רק עשו צחוק מהעניין. חבריו של סיריוס? בחיים לא יחליפו איתה מילה. רק מולי וויזלי עמדה לידה בצד השני של המפרס כאשר הייתה שברירית ובודדה. המפרס, היא ידעה, כבר נקרע מרוב הגשם שניתח בו ללא הפסקה, גשם שנוצר מדמעותיה שלה, אך חיבתה המוזרה והלא רשמית למולי וויזלי תישאר שם לנצח.

באותו רגע, בלטריקס הבינה כי לא תוכל לרצוח את מולי וויזלי- גם לא במחיר חייה שלה. ולאחר שהקללה הממיתה ננעצה היישר בחזה, בלטריקס חייכה באושר: היא עמדה בזה, היא השיבה למולי וויזלי על אותו רגע תנחומים. כעת, היא מתה ללא כל מצפון.