לחישותיו של המת

"לא, לא, לא, לא!" שרלוק השליך פעם נוספת פיסת נייר מעוכה אל הפח. היא נחתה בראש הערימה, והתגלגלה אל הרצפה, ליד עשרות פיסות נייר שגמרו באופן דומה. הוא התיישב בכורסא, בוהה בדף הוורד שנותר גם הוא, ריק. שרלוק השיג עבודה בכתיבת מאמרים מדעיים במגזין מקומי תחת השם אלכסנדר ביילוק. השכר היה שכר מינימום, אך שרלוק נזקק לכל כסף שיכל להשיג מבלי שיזהו אותו. "כלום, שרלוק?" מולי אספה את ארנקה ואת הג'קט שלה, והתקדמה לכיוון הדלת. "אני בטוחה שההשראה תאיר את עיניך בקרוב. טוב, אני הלכתי. גופה כרגע הגיע לבית החולים וזקוקים לי שם. יש שאריות במקרר." מולי חייכה וסובבה את ידית הדלת. "חכי! אני אבוא איתך!" קפץ שרלוק, נרגש מהאפשרות לעשות משהו. מולי צחקה בפשטות ונופפה לו לשלום. "מצטערת, שרלוק. אני יודעת שאתה מתגעגע לזה, אבל אנחנו לא יכולים להסתכן בכך שיראו אותך. זכור, אם תצא, נסה להישאר מסווה." רק שבוע לפני כן יצא שרלוק לשלוח דבר מה בדואר, וזוהה ע"י אדם ברחוב, שטען שהוא הנבל המת, כותרת עמה הזדהה באנגליה. שרלוק צחק, וביטל את דבריו בניפנוף, וטען שהוא בן דודו שהגיע לניהול עסקים עם מייקרופט. שרלוק ניפנף את האיש, אך חש שמשהו בתוכו נשבר. פעמים רבות נאלץ להתלבש בדרכים שונות, להתנהג שונה, וללכת למקומות שבעבר לא היה מטריד את עצמו בהליכה אליהם, בעיקר בגלל שהיו מתחת לסטנדרטים שלו, או פשוט כי לא רצה. עבר כמעט חודש מאז 'התאבדותו', והוא לא הצליח למצוא דירה שיכל להרשות לעצמו לבדו, לכן עבר לגור עם מולי, שילם חצי מסחר הדירה, וכמו כן סיפק אוכל וניקה כששיעמם לו. ועבודתו שיעממה אותו לעיתים קרובות, כיוון שלא היה לו דבר לכתוב עליו. שרלוק נאנח, וסגר את הלפטופ בנקישה, והחליט לרדת לבר אותו פקד בקביעות. הוא החליף את מעילו לבגד נוח יותר, ונחפז לקחת את ג'קט הטוויד שעורר בו סלידה מסויימת; ראשית מכיוון שהיה זה סוג הבגד שלא היה נתפס הולך בו בשום מצב, ושנית מפני ש'פילח' אותו מג'ון. הוא יכל לדמיין את ג'ון עכשיו, יושב לו בדירה, לוגם תה מספלו ובוהה באח. סביר להניח שהזמין את אחת מחברותיו הרבות לבלות איתו, ונוכחותו המעצבנת והקרירה של שרלוק לא חסרה לא כלל. המחשבה העציבה את שרלוק בצורה מבלבלת בשעה שיצא מן הדלת וירד אל רחובותיה הגשומים של לונדון.

 שרלוק נשם את ריח הוויסקי הכבד כשנכנס אל הבר הרועש וההומה. הוא עשה את דרכו בין קהל השיכורים, מקמט את אפו בסלידה ברורה מהם. "אה, קיית'! את הרגיל שלך, אני מניח?" גבר שזוף שניגב כוס זכוכית פנה אל שרלוק בשעה שזה התיישב על הבר. שרלוק הביט בו, וקרא אותו כספר פתוח. ריב עם החברה, נסער, מעוצבן. כל הסימנים הללו היו ברורים כשמש עבורו. "בטח, אדם."

"אדם , את הוודקה הטובה ביותר שלך, בבקשה. היה לי שבוע קשה במשרד, ואני במצב רוח המושלם לפסק זמן קצר." אמר קול מוכר ומהודר מאחוריו. "ברור, מר הולמס. מיד אתפנה אלייך." אדם גלש לקצה השני של הבר, בחר כוס ומזג אליה נוזלים צבעוניים שונים להרכבת משקאותיו. כשהבירה של שרלוק הועברה אליו, הוא קפא. השם. המוזג לא דיבר אליו, הוא לא הוכר בשם הזה יותר. האיש החליק אל הכיסא שלידו, כשנודף ממנו ריח עז של אפטרשייב יוקרתי ועשן סיגריות. האיש לבש חליפה יקרה, לפחות 700 פאונד, והוא הלך ודיבר כאדם רם מעלה. שרלוק לא העז להביט בו, מפוחד מהאפשרות שאחיו יזהה אותו. שרלוק ידע דבר אחד; עליו לחמוק מעיניו מבלי להראות, ומבלי שיזהה אותו. "תודה, אדם." שרלוק דיבר בקול נמוך, חטף את בקבוק הבירה ופנה ללכת, אך כרגיל, לא היו מוכנים לעזוב אותו בשקט. "קיית'! שכחת את הארנק שלך, ידידי!" שרלוק שמע אך לא היה אכפת לו, הוא המשיך לפלס דרכו דרך ההמונים חמומי המוח. הוא היה ממשיך ללכת, ישר אל רחובותיה של לונדון, אילו מישהו לא היה תופס במעילו ומושך אותו חזרה. "אדוני, הארנק שלך." האדם המריח מוויסקי ומעשן משך את מעילו בידיו והגיש לו את ארנק העור שלו. "תודה." שרלוק לא הפנה את ראשו, ורעדות תקפו אותו כעת, כשזהותו עלולה להיחשף. "מה שמך?"

"קיית' רובן."

"אה. אני מייקרופט הולמס." מייקרופט נעץ בו מבט משונה, מנסה לעמוד את מידותיו ככל שיוכל. "נעים מאוד לפגוש בך." הוא הושיט את ידו ללחיצה, כשהוא משתדל להיוותר מוסתר מאחורי כובעו ומעילו. אך עם מזלו של שרלוק, שתוי שנמצא בעיצומה של מריבה נתקל בשרלוק והפיל אותו אל הקרקע. שרלוק הסתובב במהירות, מחפש את כובעו, שהועף מראשו בעת הנפילה, ותוך כדי מנסה להישאר מוסתר מפני מייקרופט. אך הקול שמאחוריו הבהיר לשרלוק כי הניסיון נכשל. "שרלוק? ז- זה אתה?" עיניו של מייקרופט התרחבו וקולו רעד כשדיבר. שרלוק חטף את כובעו בחיפזון, חבש אותו בשנית ויצא, לפני שיספיק מייקרופט להתעשת ולעקוב אחריו לביתה של מולי. ברחוב הסמוך לבר ההומה, פרץ שרלוק בריצה מהירה. הוא חלף על פני חנויות בגדים ובמורד הסמטאות עד שהגיע לחנייה קטנה מאחורי ביתה של מולי. הוא עצר, מתנשף. הוא הציץ מאחורי הבניין, והמשיך ללכת. הוא ראה מכונית עוצרת, ואת מייקרופט הולמס ניגש לעברה. שרלוק נצמד לקיר, מתפלל שלא יבחין בו באור הסמטה העמום.  לאחר שסרק את האיזור, חזר מייקרופט אל מכוניתו הבטוחה, ונסע לדרכו במהרה. שרלוק עלה אל הקומה החמישית, קומתה של מולי, כשהוא נאנח בהקלה. הוא סובב את המפתח בחור המנעול והסיק כי מולי ככל הנראה עוד לא חזרה מן העבודה, בשל הדממה ששררה. הוא וריד את מעילו, והרגיש רטט קל מכיסו הימני, והוציא ממנו את הפלאפון שלו. הוא השיג מספר חדש, החסום בפני הכלל, כיוון שאנשים יכלו לזהות את מספרו הישן, שפורסם באתר שלו. לא היה לו הלב לסגור את האתר, בו אגר זיכרונות רבים כל כך. בכל יום נכנס אל הבלוג של ג'ון. מד הצופים הגיע ל-4000 מבקרים, דבר שמילא אותו ברגשות מרים-מתוקים. הבלוג היה תיעוד דוקומנטרי של חקירותיהם יחד, וזמנם יחד. בזכות הבלוג, ניתנה לשרלוק הצצה למתרחש בחייו של ג'ון. בגלל טיפוליו, הוכרח להמשיך לעדכן אותו, בעוד שג'ון שהכיר היה נוטש את הבלוג מיד עם מותו של שרלוק. כשהפנה את תשומת ליבו לטלפון, הוא הבחין בהודעה חדשה.

השגתי את המספר שלך מאדם. כנס למכונית. אנחנו צריכים לדבר על זה. מ"ה.*

שרלוק נאנח, והניח את הטלפון בחזרה בכיסו. אם לא יציית להוראות, משהו ייכנס ויכריח אותו להיכנס למכונית. שרלוק לא רצה לגרום למולי צרות נוספות. כשייצא לרחוב, הבחין במכונית שחורה בצד הכביש למול ביתה של מולי. בחור שרירי בחליפה יקרה עמד בקירבת מקום, והציץ בשעונו. כשהרים את ראשו, הוא התמקד בשרלוק, והוא פתח את דלת המכונית. "בבקשה, אדוני. מר הולמס משתוקק להכירך." אמר האיש כששרלוק החליק אל המכונית, בלית ברירה, וסגר אחריו את הדלת. הנסיעה אל המשרד ארכה כ-20 דקות. למיטב ידיעתו של שרלוק, מייקרופט נמצא במקום אחר. ייתכן שלקח מכונית נוספת לעבודתו. תחת שמירתם של שניים מהעובדים הנאמנים ביותר של מייקרופט, אותם זיהה מכיוון שלקחו אותו לארמון בקינגהם כשהיה לבוש בחלוקו בלבד, כדי לפתור את "מקרה איירין אדלר",צעד שרלוק במסדרונות השיש הקרים עד שהגיע לדלת אלון חשוכה שעליה התנוססה הכתובת מייקרופט הולמס. הוא פתח את הדלת באיטיות. בחדר שררה קרירות וריח של ג'ינג'ר וויסקי שלט באוויר. מייקרופט עמד בקצהו, מרים בזהירות בקבוק קריסטל שהדיף ריחות אלכוהול עבשים, ומזג לעצמו מן הנוזל שבבקבוק לכוס. שרלוק נעמד בקדמת השולחן עמוס הניירות, פיסות הקוד ושמות שאפילו שרלוק התקשה לבטא.

"מייקרופט-"

"פשוט שב." שרלוק הקשיב לציוויו העייף והכאוב של מייקרופט, והתישב בכיסא הקרוב אליו. מייקרופט הצטרף אליו, מחזיק בידו משהו שכעת נראה יותר כמו טעימת וודקה.

"חודש. במשך חודש שקלתי מחדש והתחרטתי על כל דבר נורא שאי פעם עשיתי לך. חייתי מחדש את זכרונות ילדותינו והבנתי שהייתי אח גדול איום ונורא. ואתה בחיים? למה שיקרת, שרלוק? אתה יודע כמה זה כאב לי?"

בידיעה שזו הייתה יותר הצהרה משאלה, שרלוק נותר שקט, ידיו שלובות על בירכיו ועיניו נעוצות במייקרופט.

"בכנות, מייקרופט, אתה לא היית בראש מענייני לאחר מותי. היו לי עניינים אחרים, חשובים יותר, שהטרידו אותי."

מייקרופט נשען לאחור בכסאו, מני את ידיו על בטנו. "כמו מה, שרלוק? מה יכול להיות חשוב יותר ממשפחה?"

שרלוק הביט בחדר סביבו. הקירות בצבע לבן,מקושטים במדפי ספרים וציורים ישנים, והשטיח בצבעו העמוק של אוקיינוס. משעמם.

"באמת, מייקרופט, האם אי פעם התעניינת במשפחתך?" שרלקו גילגל את עיניו לעבר מייקרופט. "וחוץ מזה, גם אם כן, מעולם לא היה אכפת לך ממני."

"תפסיק לרחם על עצמך, שרלוק. לא כולם מתעניינים בשנינותך הטפשית ורמיזותייך חסרות השחר."

"איך הולך עם הדיאטה?" שרלוק הביט בשולחן, והבחין בפירורי העוגה המפוזרים עליו. "מתקדם?"

"זה לא הנושא שלנו עכשיו."

"אוה? התחלת לאכול שוב, מייקרופט, אני יכול להבחין."

"כמו שאמרתי, זו לא הבעיה שלנו עכשיו."

שרלוק הניח את ידיו על שפתיו, כשאגודליו מתחת לסנטרו. "ומה כן הבעיה שלנו?"

"המצב הנוכחי. "ה'התאבדות' שלך. למה?"

"זה לא משנה."

"שרלוק, למה?"

שרלוק סובב את ראשו והביט במייקרופט. "אתה יודע בדיוק למה," התפרץ שרלוק.

מייקרופט נאנח ועצם את עיניו. "שרלוק, אין לי מושג-"

"שמור את תיירוצך למישהו שמעוניין בהם, מייקרופט. סיפרת לפושע מטורף ואובססיבי לגבי, כל פרט קטן עליי." שרלוק נשען קדימה נמוך ככל האפשר, ודיבר בלחישה כמעט בלתי נשמעת. "מה ציפית שיעשה? יעזוב כאילו דבר לא קרה ולא ישבש דבר? אתה, מייקרופט. בגללך אני מתחבא כל היום, מפחד להראות את פניי לעיתים קרובות מדי. בגללך, מוריארטי איתר את האנשים היחידים שחשובים לי. מותי היה הדבר היחיד שמנע מהם להיפגע."

שרלוק נשען קדימה ועצם את עיניו, עייף מנוכחותו הבלתי-נסבלת של אחיו.

"שרלוק, קפצת מבניין, העמדת פנים שנעלמת, בשבילי?"

"באמת, מייקרופט. מוריארטי לא איים על חייך. אפילו אל תרגיש מוחמא. היו אלה חייהם של גברת האדסון, לסטראד, וג'ון להם חששתי."

מייקרופט שיפשף את רקותיו כדי להקל על כאב ראשו, שהציק לו כבר 6 חודשים. אמם הגיעה לאחר ההלוויה, ונשארה עם מייקרופט. אפילו לא היה אכפת לה מהתקרית, במידה ומייקרופט בסדר. עובדה זו החליאה אותו כעת, כשהבין שבגללו שרלוק הוא כבר לא ההולמס המועדף.

שרלוק נאנח. "בכנות, מייקרופט, אתה כספר פתוח. אני יודע שאמא הגיעה, ראיתי אותה בתחנת הרכבת. מה, לא היה לה זמן להופיע בהלוויה של בנה? היא הייתה עסוקה מדי בלמסגר כל פרס שבנה המועדף אי פעם זכה בו?"

"אל תדבר עליה ככה."

"יש לי כל זכות שבעולם."

"לא אין לך."

שרלוק נעמד בזעם. "יש לי הזכות להגיד מה שבא לי על אימנו! בגללך היא לא מתייחסת אלי כבנה יותר, מייקרופט! תפסיק לרגע עם הדיבור האצילי והודה באמת! הריב הילדותי והטיפשי הזה, היה כולו באשמתך. הכל היה באשמתך!" שרלוק צרח, מפרקי אצבעותיו מלבינים כשקמץ אותם לאגרוף. כשהבחין בכעסו ונשימתו המאומצת, הוא נרגע. הוא התיישב שוב, מביט באחיו שנראה כי כל נשימה שלקח רק מחריפה את מצבו.

"איפה אתה גר, שרלוק?"

"מולי הופר."

"בחירה חכמה. אני מניח שהיא עזרה לך בהעלמותך?"

"כן."

"ובכן, זה הגיוני. לך לביתך וארוז את חפציך. אתה עובר לגור איתי."

"מי אמר?"

"אני."

שרלוק צחק. "הו, אחי היקר, יידרש הרבה יותר מן המלך וכמה מאביריו כדי לגרום לי לעבור לגור איתך." שרלוק נעמד, הידק את מעילו, והחווה בראשו לעבר מייקרופט. "ערב טוב, מייקרופט. וזכור להמשיך לשמח את המדינות בכללותן, אתה יודע שהתנועה איומה כשהן עצבניות."

מייקרופט תפס בשרוולו של שרלוק. "בבקשה, שרלוק. הנח לי לסדר את פני הדברים."

"אני מניח שלא תניח לי עד שאסכים, לא כן?"

"כתמיד, אתה צודק. לא אניח לך."

שרלוק נאנח, עייף ומעוצבן. "אני לא נשאר, מייקרופט. שאל את שאלותייך וסיים במהרה כך שאוכל להמשיך בחיי הרגועים בדירתה של מולי."

מייקרופט שיחרר את שרוולו, ונחת חזרה בכסאו. הוא נעץ בשרלוק מבט בוחן, מה שרק עיצבן את שרלוק יותר.

"איך עשית את זה?"

"זה היה אחד המחבלים. אני חושב שמולי ביקשה ממנו להסיע את משאית הזבל כדי שאנחת עליה. וגם, רוכב האופניים ההוא שהפיל את ג'ון? אני חושב שזה היה מכוון כדי שג'ון לא יראה. חתיכת זכוכית חתכה את ראשי בפח האשפה, לכן היה כל כך הרבה דם."

מייקרופט שתק. "ראית את ג'ון?"

"זה לא הנושא שלנו, מייקרופט. אני לא חייב לספר לך על ריגשותיי."

"זה מאיב על מערכת היחסים שלנו. וחוץ מזה, אם אינך רוצה לענות, אתה יכול לעזוב. בכל מקרה, יורד מבול בחוץ."

"ומאז שהייתי בן שמונה אני נרתע ממים. אני מוצא אותם מעט.. מחניקים. לא כך?" שרלוק הביט במייקרופט, עיניו יוקדות בעוינות.

"שוב, שרלוק. אתה תמיד מתעקב על דברים שהיו אמורים להיסלח ולהישכח."

"להישכח ולהיסלח? היית אחי."

"וזה היה ריב ילדותי על תצומת ליבה של אמא."

"ריב ילדותי? נראה שהיית די רציני לגביו, אם לשפוט על פי הדרכים בהם נקטת כדי להיות המועדף עליה."

"פשוט ענה על השאלה, שרלוק, ראית אותו?"

"לא."

דממה חילחלה אל החדר כגז רעיל. שרלוק עצם את עיניו, ובמוחו עלו הזכרונות המאושרים, שהביאו אותו לדמעות כשהתמקד בהם לזמן ממושך, ושרלוק מעולם לא התעכב על דברים ששברו את מסיכת הרגשות שלו."

"מה.. הוא, אממ.. הוא בסדר?"

מייקרופט עצם את עיניו ושיפשף את רקותיו בשנית, נאנח בכבדות. הוא עקב אחרי מעשיו של ג'ון מאז מותו של שרלוק, מפוחד שצעד אחד שגוי עלול לדחוף אותו מעבר לקו השפיות. למיטב הבנתו של מייקרופט, הדוקטור לא היה בשיאו. המצלמות שהשתיל ברחוב בייקר 221B הראו לו את תוצאות התאבדותו של שרלוק. עכשיו כשהתגורר שם לבדו, הרשתה לו גברת האדסון לשהות שם מבלי לשלם שכר דירה, ומצבו של ג'ון החמיר. הארונות שפעם היו מלאים בפחיות מזון וכלי מטבח היו כעת עמוסים בבקבוקי אלכוהול, מלאים וריקים כאחד. כאשר הגיע מייקרופט לאחד מביקוריו הלא רצויים, אמר רק דבר אחד, "אתה הופך לדומה להרייט." מה שגרם לכך שקיבל אגרוף פפרצופו, ונשלח לדרכו בקללות וצעקות. מייקרופט יצא מהחדר והסתובב להגיד דבר אחרון, אך ראה את ג'ון קורס על הרצפה ביגון, לוחש את סודותיו לאל לא ידוע ומתפלל ששרלוק יהיה בחיים.

"הוא בסדר."

הערות

*אוקיי, אז זה קטנוני, אבל בסדרה הוא תמיד חותם כ- M או כ- Mycroft, ואף פעם אל כ- MH.

נספחים-

כותבת הפאנפיק שמה באחד הפרקים שיר ממש חמוד כזה של שרלוק, והחלטתי להביא לכם אותו לכאן, גם תרגמתי אותו, אבל יצא קצת צולע-

הגרסא המקורית-

Sweaty Palms

Phone in Hand

I hope that John will understand.

Look at me,

Watch what I do,

John, know I do it all for you.

My last words,

Final Goodbye.

John can't see the tears I cry.

My arms spread,

Your face drained,

John I heard you scream my name.

John, Was it you that screamed my name?

התרגום שלי-

זיעה קרה,

בידי הטלפון נח,

ג'ון וודאי לי לא יסלח.

הבט אליי,

צפה במעשיי,

ג'ון, בשבילך אני מקריב את חיי.

מילות סיום,

פרידה מידידיי,

ג'ון לא מבחין בדמעות שבעיני.

ידי פרושות,

פניך נופלות,

ג'ון, שמעתי שקראת בשמי ברחובות.

ג'ון, האם אתה קראת בשמי?

הפרק הקודם