חצי העלפים.

לגולאס אהב אותה מאז ומתמיד, מהפעם הראשונה שראה אותה.
מינורה. קראו לה ככה, הוא נהנה כל כך רק מלגלגל אשבומה על לשונו.מינורה.
כשהוא היה יושב במרפסת ומצייר, לפחות מנסה, את הנוף הנשקף מהמרפסת של חדרו, הייתה התוצאה הסופית של הציורים שלו הייתה פניה של מינורה שמביטים בו מהקלף.
ככל שהתבגר כך מינורה נעשה מינורה יפה יותר בציוריו, יותר מפורטת.
הוא היה מדגיש את עיניה החתולית, גבה במעקל, שערה הארוך, השחור שגלש בגלכם מושלמים במורד גבה.
לגולאס היה מתגנב לחלונה ומביט בה במשך שעות, יושב על העץ ממול ומביט בה.
הוא היה זוכר כל פרט, כל נקודת חן בגופה המושלם, כל שינוי בגופה הוא זכר, וצוייר על הקלפים. הוא היה מבוגר ממנה, לפחות ב 100 שנים. אבל היא הייתה אהבתו היחידה והראשונה.
במשך 150 שנות מעקב אחריה, הוא קיווה והאמין שיום אחד יהיה איתה. הם ישבו ביחד על מיטתה ויצחקו על טיפשותו, על זה שכל כך הרבה זמן לא העז להגיד לה את רגשותיו.
בדמיונו, היא נענתה לאהבתו, ונדמה שגם היא הייתה מאוהבת בו כל כך הרבה זמן.
אך תקוותיו התנפצו כאשר גבר אחר נכנס לחייה.
קלפיו התמלאו בציורים של יחסים בין גבר לאישה. וגרמו לו להרגיש רגשות שלא חווה מעולם.
מעולם לאחשב שמישהו יכל לפגוע בתמימותה של מינורה כל כך.
אך הוא לא הפסיק, כל לילה היה מתגנב ומביט במינורה ובגבר המסתורי.
עם כל אנחה שנפלטה מפיה, עם כל תנועה של אגנו הוא הרגיש אבוד יותר.
הרגיש מתוסכל יותר.
זמן קצרומביר מכן ציוריו התמלאו בזוועות, התמלאו באלימות,התמלאו בכאב.
הוא בסך הכל צייר את מה שהוא ראה.
הוא לא חזר ליותר יותר, טבעו הרגיש לא יכל להתמודד עם זה.
יותר מדי תסכול, יותר מדי כאב, לא רק שלו אלהגם של הקלפים שטיפות הדם שצויירו בעפרון צוירו עליהן.
העם הבאה שראה את האיש המסתורי הייתה בכנס המנהיגים שנערך בכדי לקבל החלטה מה יעלה בגורלה של הטבעת הארורה.
הוא היה בן אנוש.
גורלו של האיש נגמר במוות, על ידי האורקים, כך טוענים.
החצים שנורו לתוך חזו, לא היו חצי אורקים.
הוא נזקק לשלושה חצי שיפילו אותו מרגליו, מנהיג אמיתי.
כאשר אראגורן קרע ברך כנראה זיהה את חצי העלפים הנעוצים בחזו, זה נשאר סודם.
ללגולאס עדיין יש את התחושה שאראגורן יודע מה בורימור עולל במהלך חיו.