למה לא?

סוג פאנפיק: פיקצר.

תקופת זמן: הארי פוטר ומסדר עוף החול.

שיפ: ג'יני/ הרמיוני פאמסלאש.

ז'אנר: פלאף, רומאנס.

.Pg דירוג:

אורך: 768 מילים.

הערות: אני אשמח לתגובות. תהנו :)

הייתי בחדר על המיטה, מנסה להתרכז בלי הצלחה בספר הלחשים שבידי כשהרמיוני התפרצה לחדר התיישבה לידי והתחילה לדבר בכעס.
"אני לא מאמינה על אח שלך!" אמרה.
שחררתי אנחה שקטה והזדקפתי. אני והרמיוני התקרבנו מאוד מהחופש שעבר. מאז אנחנו מדברות על הכול, למרות שבזמן האחרון נושא השיחות היה בעיקר רון.

"מה הוא עשה הפעם?" שאלתי אותה.
"הוא שוב התחיל לריב איתי על שטויות!" אמרה."למה? למה אנחנו כל הזמן רבים? לא אכפת לו ממני? הוא לא רואה שיש לי רגשות אליו?" את שאלתה האחרונה היא לחשה בייאוש.
לא ידעתי מה להגיד לה. היא סיפרה לי על רגשותייה לרון עוד בשנה שעברה. למרות שכבר ראיתי את שינוי ההתנהגות שלה לידו וידעתי שמשהו שונה קורה שם, זה הרגיש לי מוזר. כאילו היא שלי ורון לא יכול לקבל אותה, זה לא היה בסדר כי הרמיוני לא שלי ואני גם לא רוצה אותה במובן הזה.
היא המשיכה לדבר ולהתלונן על רון, ואני שקעתי במחשבות.
הפעם הראשונה שראיתי את הרמיוני הייתה בחופש לפני שהתחלתי ללמוד בהוגוורטס. המחשבה הראשונה שעלתה לי בראש הייתה 'היא יפה'. התביישתי בזה כי אף פעם לפני זה לא חשבתי על מישהי דבר כזה,ואחרי שהכרתי אותה טוב יותר הגעתי למסקנה שהיא גם נחמדה מאוד.
התביישתי לדבר איתה אז, למרות שישנה איתי באותו חדר במחילה, וכשהארי בא, בקושי ירדתי למטה, התחבאתי בחדר וירדתי רק לעיתים רחוקות בגלל שהארי גרם לי להרגיש מוזר. הייתי בטוחה שזו הייתה אהבה, ולכן לא היה לי את האומץ להיות לידם.
בשנה הראשונה שלי לא דיברתי איתם. מידי פעם היו לי שיחות עם רון אבל לא משהו מיוחד או ארוך במיוחד. היה לי את יומנו של טום רידל. רק מהמחשבה עליו אני מצטמררת, שאליו שפכתי את כל רגשותיי, ובגללו לא היה לי קשר עם אנשים אחרים.
אחרי שהארי הציל אותי מוולדמורט הייתי משוכנעת יותר מאי פעם שאני אוהבת אותו. אבל בכול זאת מחשבות משונות עברו בראשי לפעמים כשהייתי ליד הרמיוני.
גם בשנה הבאה לא הייתה לי הזדמנות ליהיות בקשר יותר טוב איתם. רון והרמיוני רבו כמעט במשך כל השנה, אז גם כשדיברתי עם רון, לא היה לי קשר עם הארי ולעיתים רחוקות עם הרמיוני.
שנה שעברה, בחופש הגדול, החלטתי להפסיק להיות פחדנית וכשהרמיוני ישנה איתי באותו חדר התחלתי לדבר איתה.
בהתחלה זה היה מביך, בכול זאת לא דיברנו במשך שלוש שנים ואני אחותו הקטנה של אחד מחבריה הטובים, אבל היא נפתחה והתחלנו לדבר על הכול. על הלימודים, על התלמידים, על רון, וגם על הארי. 
היא אמרה שזה די ברור שאני מאוהבת בו  ושרואים את זה. הסמקתי וביקשתי ממנה עצה. היא אמרה לי לשמור על פרופיל נמוך, וכשאני לידו להתנהג בטבעיות והוא כבר יראה מה הוא מפסיד. 
השנה היה ברור שהארי רוצה את צ'ו צ'אנג, לפי איך שהוא הסתכל עליה. וממש הופתעתי מזה שאני בקושי מרגישה קנאה.
אני לא יודעת איך הרגשתי כלפי הרמיוני. תמיד כשהייתי לידה זה היה לי מוזר, משונה. זו לא הייתה אותה הרגשה שהרגשתי להארי, זה היה משהו אחר, משהו יותר מסובך.
זה היה כאבים בבטן התחתונה או בחילה קלה בכל פעם שדיברנו או שהיא חייכה אליי, זה לא היה מה שהרגשתי כלפי הארי. כלפיו זה היה יותר הערצה, אחרי הכול הוא היה "הילד ששרד".
אולי אני לא מאוהבת בהארי אחרי הכל. לפתע קפצה לי מחשבה לראש. אולי זה פשוט עניין של התאהבות ראשונה של גיל 11?
אבל זה לא יכול להיות, אני הייתי בטוחה שזאת אהבה במשך ארבע שנים, ואולי אחרי הכל זו לא?
אולי מה שאני מרגישה להרמיוני זה משהו יותר חזק ממה שחשבתי?

"את מבינה ג'יני...?" שמעתי פתאום את הרמיוני אומרת.
"מ.. מה?" שאלתי בבלבול.
"לא הקשבת לי?" שאלה במעט בכעס.

"סליחה, שקעתי במחשבות." עניתי לה מבוישת. "מה אמרת?".
"אמרתי שאולי כדאי לי פשוט לוותר על כל העניין הזה אם רון, כלומר הוא בכול זאת לא מחזיר לי את אותם רגשות?" היא שאלה בחשש.
היא השתתקה ואני לא ידעתי מה לענות לה. אולי זאת ההזדמנות שלי? אולי עכשיו אני צריכה לבדוק מה אני באמת מרגישה כלפיה, אם זה רק בלבול או יותר.
הרמיוני בהתה בי בענייה החומות הגדולות ואז החלטתי החלטה פזיזה, התקרבתי אליה במהירות ונגעתי בעדינות בשפתיה עם שפתי.
זה היה רק שנייה, אבל זאת הייתה שנייה מדהימה. לא האמנתי שאני יכולה להרגיש ככה, את כל החמימות הזאת שהתפשטה בגופי. 
הרמיוני הסתכלה אליי במבט של בהלה ותדהמה ביחד.
"מ..מה.. מה קרה... ג'יני..?" גמגמה.
"למה?" שאלה לבסוף.
"למה לא?" עניתי לה.
היא הסתכלה עליי ונראה היה שהיא חושבת על זה. לאחר כמה שניות היא משכה בכתפייה, התקרבה אליי, ואז שוב הרגשתי את החמימות שפשטה בי כששפתיה פגשו בשפתי.