הקונדסאים לובשים שמלות

הוגוורטס.

בחיים שלי לא חלמתי לעבור לכאן- בריטניה.

אני צריכה לפחות לשמוח שאני לומדת באחד מבתי הספר לקוסמים הגדולים ביותר בעולם- ככה אמא שלי אומרת.

או, כן, בטח.

לפחות אני גרה באירלנד, ולא באנגליה המעצבנת.

שונאת את לונדון.

בבית הספר הקודם שלי היה הרבה יותר כיף.

ולא היו בתים.

שונאת את לונדון.

איפה הרכבת הזאת, אי אפשר לראות שום דבר עם כל כך הרבה עשן..

או, הנה.

היא חלודה למדי, מעניין ממתי משתמשים בה.

בטח לפחות מלפני הספירה, היא גם נראית כאילו בנה אותה האדם הקדמון.

שונאת את לונדון.

איפה הדלת, לעזאזל?

הו, הנה.

לפתוח, להיכנס, ולסגו- אופס. לא ראיתי אותו.

"אופס". יפה מאוד, לואיזה מאלני מדינסון, את תוקעת למישהו את הדלת החלודה של לונדון בפרצוף ומה שיש לומר זה אופס. על זה בהחלט מגיע לך סטירה, אבל לא עכשיו.

והינה הנער קם באלגנטיות מהולה ב..אמ..שיפשוף המצח..מרים את המשקפיים השבורים שלו ביד אחת- אופס, שברתי לו גם את המשקפיים- ומביט בי כאילו הוא הולך להחטיף לי סטירה.

"אתה יכול לעשות את זה."

מה אמרתי לו כרגע לעזאזל?!

"מה לעשות?"

הוא באמת דביל, מה?

"או, לא חשוב.."

מה שהכי גרוע בלונדון, שאף פעם אין חולות טובעניים. אין סיכוי שהאדמה תבלע אותי.

"את ילדה מוזרה.." אמר הילד המשקפופר וגלגל את עיניו החומות כהות יותר מדי.

"שמעתי את זה מספיק פעמים לכל החיים שלי.."

אוקי, עכשיו, למצוא קרון...

"היי, אולי.."

הנער מגמגם. מוזר, יחסית לרושם הראשוני שלי.

"כן..?"

"אולי.. אולי תשבי איתי ועם החברים שלי?"

הוא מאוהב בי הוא משהו?

"אתה מאוהב בי או משהו?"

אופס.

טעות ענקית.

טעות עצומה.

לעזאזל איתי ועם הפה הגדול שלי.

"למה נראה לך?"

פיו, הוא לא מאוהב בי.

"לא משנה. מקווה שלא הרסתי את הסיכוי שלי לשבת איתך ועם ה..נו..חברים שלך.."

"לא ממש. אפילו שעכשיו אני בטוח לגמרי שאת מאוהבת בי.."

חיוך סקסי. שונאת את הבנים האלה.

טוב, הוא גם משקפופר, אז זה מאזן אחד את השני..

נמ.. לגלגל עיניים?

אני חושבת שכן.

טוב אז..: מגלגלת עיניים.

"בהתחשב בעובדה שהגעתי לכאן מקליפורניה לפני 3 ימים, אני לא חושבת שזה הגיוני שאני מאוהבת בך".

"את לא מאמינה באהבה ממבט ראשון?"

יאק, הוא מתנהג כמו בת.

"לא ממש. אבל..סליחה על השאלה.. אתה נראה קצת כמו בחור שאמורה להיות לו חברה. אין לך חברה?"

מה אמרתי הרגע?!

"אמ.." גירוד פדחת בעצבנות "טוב.. יש הרבה בנות שהיו רוצות להיות חברות שלי.." איזה שוויצר! " אבל ליבי נתון ל..טוב.. אחת אחרת.."

איזה טימטום.

"איזה שנה אתה בכלל?"

"שלישית"

"יופי, גם אני"

או שמה?

"אבל אמרת שהגעת לכאן מקליפורניה לפני שלושה ימים.."

"אז מה? נכנסתי. באמצע."

אוו, אני נועזת.

בעצם, לא.

"אוקי.." עיקום הפה בזווית מוזרה "בכל מקרה, אולי כדאי ש.."

ו..פלאש!

זה היה צפוי.

הרכבת החליטה שבא לה לנסוע,  ואני חטפתי מכה בראש.

איזה יופי לי..

או, כן, הילד המשקפופר מדבר.

"את באה כבר?"

לא, אני תכננתי לעמוד לי ככה באמצע הרכבת ולחטוף מכה בכל חלקיק קטן בגוף.

"כן."

והינה אנחנו הולכים.

"הינה התא".

לא, לא ראיתי שזה התא, זה נראה בכלל כמו בננה!

"אנחנו לא אמורים להיכנס?"

"אה..אני חושב שכן. אם את לא רוצה לחטוף שוב מכה בראש.."

אה, נכון. המכה.

זה כאב, אתם יודעים..

"אז נכנסים?"
"נכנסים".

המשקפופר פותח את הדלת, והינה 3 ילדים שמסתכלים על המשקפופר עם הבעת פנים : פוטר, מה היא עושה כאן?

"פוטר, מה היא עושה כאן?"

וואו.

"לומדים גילוי עתידות בבית הספר הזה?"

"ל"בית הספר הזה" קוראים הוגוורטס. וכן, נתחיל ללמוד השנה. זה יהיה אחד מהמקצועות לבחירה שלנו.." אמר לי ילד עם עיניים דבשיות כאלה. דביק.

"אני חושבת שאני אצליח למדי במקצוע הזה. ואצלנו בבית ספר לא היו מקצועות בחירה."

"או..חבל. ומאיפה באת בכלל?"

"קליפורניה."
"אהה.."

אוקי, זה נשמע כמו אנחת רווחה.

אוי, הם צוחקים.

לעזאזל.

אמרתי כבר שאני שונאת את לונדון?