אחרי הסוף ולפני ההתחלה

יום שני, 26.6.12, לפנות בוקר.

אני לא יודעת איך אסתדר בישראל. כולם שם בטח מדברים עברית שוטפת, ואני? אני בקושי מצליחה להגיד שאני רואה שמים כחולים בלי לצאת מטומטמת. את הידע הבסיסי מאוד שלי בעברית אפשר לזקוף לזכות הוריי. מה שאומר שהקרדיט לידע מגיע לאבא שלי, וקרדיט על הבסיסי מגיע לאמא שלי.

אמא שלי התעקשה שאלך לבית ספר רגיל, היא טענה, ובצדק, שבבית ספר יהודי יהיה לי יותר קשה מבחינה חברתית, בעיקר בגלל שרוב הילדים שם דתיים. שמחתי על ההחלטה הזאת של אמא, אבל יחד איתה הגיעה אליי גם הסנדאי* סקול. או יותר נכון הסנדאי הום** סקול. אבא שלי לימד אותי בבית מאוצר המילים המאוד בסיסי שלו שהיה דומה יותר לחשבון הבנק שלי (568$), מאשר לאוצר של ממש. בטח אני לא אבין יותר מרבע ממה שיומרו לי, וזה עוד בלי להחשיב דיבור מהיר, סלנג, ומה לא?

כך או כך יש לי הרבה ממה לדאוג...

מה אם לא יחבבו אותי שם? מה אם החברים שלי יחליטו להפסיק להיות חברים שלי בגלל המרחק? ואולי הגרוע מכול, מה אם דניאל ימצא את מיס פרפקט שלו וזאת לא תהיה אני?

יכול להיות שזו סתם הטיסה הארוכה אבל אני מרגישה יותר ויותר חסרת אונים, נראה לי שאני אחפש לראות איזה סרט, אם לא אתה כבר תשמע ממני.

שלך, ג'ול.

*בחו"ל יש לילדים יהודיים שלומדים בבית ספר רגיל ללמוד ביום ראשון (יום חופש), בבית ספר העשרה בעברית, תנ"ך, וכו'.

** באנגלית הום (home), בית.

הפרק הקודם		הפרק הבא