כוח רצון - פיטר פטיגרו

תודה ל SUNSET המדהימה על הבטוא!!

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

כוח.
הדבר שמזיז את העולם. המשאלה הגדולה ביותר שלי.
תמיד ידעתי להתחבר עם אנשים בעלי כוח אבל מעולם לא גיליתי איך להשיג אותו בעצמי. 
להורים שלי היה כוח. הם היו שושואיסטים, עבדו במחלקת המסתורין והיו מאוד מקורבים לשר הקסמים. גם האחים שלי היו "מוצלחים": הם עבדו במחלקה לאכיפת חוקי הקסם ובמחלקה לשיתוף פעולה בינלאומי בקסמים. 
ההורים תמיד השוו אותי אליהם. "הציונים שלך כל כך גרועים, אי אפשר להאמין שאתה חלק מהמשפחה הזו. האחים שלך תמיד קיבלו ציונים נהדרים". הפעם היחידה שבה הם היו גאים בי הייתה כשקיבלתי את המכתב מהוגוורטס. "אולי אתה לא כזה נורא אחרי הכל, אולי בכל זאת תביא גאווה למשפחה". באמת תודה אמא, באמת תודה אבא.
עם הקונדסאים התחברתי כבר בנסיעה הראשונה ברכבת להוגוורטס. ג'יימס וסיריוס הכירו כל חייהם ורמוס כבר ישב איתם כשפגשתי אותם. חיפשתי מקום לשבת, והם היו בקרון האחרון של הרכבת. הם קיבלו אותי. כשהגעתי, הם בדיוק דיברו על הבית אליו הם רוצים להתמיין. כבר בשנייה הראשונה הבנתי שהם רוצים ללכת לגריפינדור. כמובן שאמרתי שגם אני רוצה, למרות שבאמת קיוויתי להתמיין לסלית'רין ולמרות שההורים שלי רצו שאלך לרייבנקלו כמו שאר המשפחה. 
כשחיכיתי לתורי לחבוש את מצנפת המיון, ראיתי ששלושתם באמת הלכו לגריפינדור. זה לא הפתיע אותי. הם נראו כמו ילדים שהכל הולך להם בקלות. כשתורי הגיע, המצנפת דיברה אלי. היא אמרה לי שהיא זוכרת איך היא מיינה את אחיי ואת הוריי, אבל בניגוד אליהם אני לא מתאים לרייבנקלו. היא עמדה להגיד לכולם שאני אהיה בסלית'רין, אבל פניתי אליה במחשבותיי. "רגע! אני רוצה להיות בגריפינדור! אני חייב להיות בגריפינדור!" כשהיא לא הבינה, הסברתי לה. סיפרתי לה על הנסיעה ברכבת, והיא הסכימה. "אני עדיין חושבת שאתה יותר מתאים לסלית'רין, אבל הפגנת אומץ מסוים בזה שפנית אלי. אני אתחשב בבקשה שלך ואשבץ אותך בגריפינדור!" את המילה האחרונה היא צעקה. שולחן גריפינדור הריע כשהתיישבתי ליד חבריי החדשים.
כבר בשנה הראשונה, עזרתי להם עם מתיחות ותעלולים שהפכו מתוחכמים יותר ויותר עם השנים. בעיקר הם אהבו למתוח את סוורוס "סבר-מאוס" סנייפ. תמיד עקבתי אחריו. הוא היה היחיד מתלמידי סלית'רין שנראה לי חסר-כוח, אבל הרגשתי שאם הייתי בסלית'רין הייתי בדיוק כמוהו. מי יודע, אולי אפילו היינו חברים. אף פעם לא הייתה לי הזדמנות לבדוק.
בשנה השנייה שלנו, ג'יימס וסיריוס נבחנו לנבחרת הקווידיץ' של גריפינדור. רמוס העדיף להסתכל על השחקנים, ולשם שינוי שמחתי שהם לא שמו לב לכך שאני לא נבחן. התביישתי לומר שבנוסף לכל אני גם גרוע בקווידיץ'. כמובן ששניהם התקבלו, ג'יימס בתור מחפש וסיריוס בתור רודף. 
בשנה שלאחר מכן החלו הביקורים בהוגסמיד. מצאתי את עצמי נגרר אחריהם הרבה לדובשנרייה ובעיקר לחנות התעלולים של זונקו, שבדיוק נפתחה באותה תקופה. רק בשנה החמישית גילינו את "הבעיה הפרוותית" של רמוס. נראה לי שאני הייתי הכי מופתע. כלומר, שמתי לב לכך שהוא נעדר יותר מאשר נער רגיל, אבל לא ייחסתי לזה הרבה חשיבות. הרעיון להפוך לאנימאגוסים היה של ג'יימס. רמוס ניסה בהתחלה לעצור אותם ולכל הפחות לשכנע אותם להירשם כדי שזה יהיה חוקי, אבל בסוף הוא וויתר ועשה את רוב העבודה בתור ה"חכם" שבינינו. אהבתי להיות עכברוש. סוף סוף מילאתי תפקיד, הם היו צריכים אותי כדי להגיע לערבה המפליקה ולצריף המצווח. 
לבסוף הגיע הרגע וסיימנו את בית הספר. רמוס קיבל בכל המקצועות קס"מ, ג'יימס וסיריוס קיבלו ברוב המקצועות הל"מ ואני בקושי עברתי את המבחנים, אבל בכל זאת קיבלתי תעודת בגרות. אני רק רציתי להתחפף מהמקום ההוא. ג'יימס וסיריוס התחילו לעבוד כהילאים, רמוס עבר מעבודה לעבודה עם ה"בעיה" שלו, ורק אני לא ידעתי מאיפה להתחיל. אף מקום לא רצה לקבל אותי עם הציונים. חזרתי לגור אצל ההורים שלי. 
הכל השתנה כשערב אחד קיבלתי ינשוף. הוא היה מסנייפ. הוא קבע איתי פגישה בפונדק ראש החזיר. הוא אמר שאדון האופל מעוניין בי, ושזה כבוד אדיר שהוא רוצה בי כמשרת. הוא אמר שהאדון ידאג לי בתמורה לכמה עבודות פשוטות. הסכמתי מיד. ידעתי שזה הסיכוי הכי טוב שלי לכוח, בתור המשרת של האדון שישלוט בעולם יום אחד. כבר למחרת הם השביעו אותי והטביעו בעורי את האות האפל. עזבתי את בית הוריי במילים אחרונות: "אבדה קדברה". 
התחלתי לרגל ולהרוג. זה כל מה שהאדון רצה ממני, ומילאתי אחר הוראותיו בנאמנות. האדון ידע לנצל היטב את כישוריי בתור אנימאגוס בלתי רשום, ולראשונה בחיי הודיתי בליבי לקונדסאים על ששכנעו אותי לעשות משהו. היחידים שידעו על הצטרפותי לשורותיו של אדון האופל היו אוכלי מוות אחרים, ואנשים נוספים שפגשו את מותם שבריר שניה אחרי הגילוי. 
זמן קצר אחרי שעברתי צד, הגיעה המשימה שידעתי שתגיע. האדון רצה את המיקום של הפוטרים. ידעתי שהם עוברים ממקום למקום, ותכננתי לצותת בפעם הבאה שהם מספרים לשומר הסוד על המיקום החדש. המשימה התבררה כפשוטה משחשבתי: סיריוס הציע שאני אהיה שומר הסוד. הם פשוט נתנו לי את המידע, ולמחרת בבוקר הם כבר היו מתים. למזלי, האדון תכנן הכל. הוא ידע שסיריוס יודע שאני אחראי למותם, וידע גם שסיריוס ירצה נקמה. הדבר היחיד שהאדון לא ידע הוא שהוא עצמו לא יהיה כשזה יקרה. אני נשארתי נאמן ופעלתי לפי התוכנית. הפללתי אותו. זייפתי את מותי וברחתי. 
מצאתי משפחת קוסמים שתאמץ אותי. אלה היו 12 השנים האיומות בחיי. לבסוף הגיע הרגע שחיכיתי לו: אני הייתי אחראי לשובו של אדון האופל, והפכתי למשרתו הנאמן ביותר. הוא סמך עלי, העניק לי יד קסומה. ואז, 3 שנים לאחר מכן, רק בגלל חשש של רגע, רק בגלל שהיססתי אם להרוג את הילד הטיפש ההוא, המתנה התנקמה בי. זה כאב יותר מקללת קרושיאטוס, אבל לא בגלל זה הרגשתי רע כשמתתי. 
הרגשתי רע רק כי לא השגתי את הדבר שעליו חלמתי במשך שנים. 
לא השגתי את המטרה שלי.
לא השגתי כוח.