חייבת לדעת

אני יודעת שזה פיק קצר ושהשם קצת אידיוטי...זה מה שעלה לי בראש באותו הרגע . לא נשאר לי להגיד דבר חוץ מ: תהנו (:

לילי עמדה מחויכת מול אחותה. ככל שעלי הפרח המרחף נפתחו יותר כך חיוכה של לילי גדל והתרחב.
לילי הביטה בפניה הסומקות של אחותה הנרגזת עליה, עין מול עין.
"תפסיקי" אמרה פטוניה בקולה הצפצפני והעיפה את הפרח שנח בשלווה בין שתי ידיה של לילי אל הקרקע שהייתה מלאה בניצני פרחים שעוד הטרימה פריחתם.
לילי החלה לרוץ אל מאחורי הגבעה שעמדה מאחורי שתיהן, "תחזרי הנה, לילי" צעקה לכוונה פטוניה בשמלה סגולה עם תחרה, של ילדות "סדירות ונורמאליות" כמו שהיא מכנה אותן לפחות.
"תחזרי הנה, לילי, תחזרי הנה! אני אספר לאמא. את פריקית!" צעקה לכוונה, לא משנה מי שומע או עובר באותו רגע בשטח הירוק בו גרו.
לילי פנתה לכוונה, נפגעת משהו, ואז הסתובבה והמשיכה לרוץ במעלי הגבעה עד שנעלמה משדה הראייה של פטוניה שכלל לא טרחה לרדוף אחריה ולזרוק מילים לאוויר הפתוח.
היא הגיעה לראש הגבעה, פניה סמוקות, עיניה אדומות מהבכי שאיים לפרוץ החוצה, אדום שהשתלב עם ירוק האזמרגד הטבעי שאתו כל בוקר קמה. מלמעלה הכול היה נראה יפה וחדש, מה שלא היה קיים במציאות.
לילי הכירה את הסביבה, האנשים, רובם היו נחמדים- וחלק לא מן הסתם.
"אל תיקחי ללב, לילי" הופיע משום מקום נער שמנמן בעל שיער שומני שגלש עד לכתפיו.
"סוורוס, הבהלת אותי" אמרה בנימה משועשעת וחיוך קטן התנוסס על שפתיה "אל תדאג, אני לא", את זה אמרה שעיניה הופכות נוצצות, שניות ספורות לפני שדמעה זלגה על אחת מהלחיים שלה.
סוורוס גיחך "די, לילי...היא סתם מקנאה, שאת מיוחדת והיא לא..." הוא התיישב על הקרקע והיא באה לשבת על ידו.
"היא אמרה שאני פריקית" ניסתה להוציא מפיה, אבל מה שיצא היה לחשוש מלווה בצווחה קטנה.
הכול היה שקט. שני הילדים שכבו זה לצד זה. רק הגבעה הירוקה, החלקה, שמלאה בחי ופרחים שהפיצו ריח משכר לקילומטרים, היו נוכחים לשיחה שלהם.
"את יודעת לילי? השנה את הולכת להוגוורטס בפעם הראשונה...חשבת באיזה בית את רוצה להיות?" שאל.
"לא, לא ממש" ענתה לו
"אני יודע שאני אהיה בסלית'רין, זה הבית הכי טוב"  השיב בגאווה
" איך אתה יודע?"
"הרגשה"
"בטח" השיבה לילי, לא שידעה מה היא אומרת.
היא הביטה לשמיים כשעל שתי ידיה נח עורפה, באותה תנוחה גם סוורוס. העץ היחיד שניצב על הגבעה החל להתנער, כל עליו ריחפו באוויר, למרות שלא הייתה רוח. שטים בניהם לבין השמיים חסרי העננים, יוצרים צורות.
"סוורוס, מספיק, אתה עוד תבהיל את פטוניה"
"שתיבהל...הצמרמורת" אמר בקול גס ומתבדח.
"סוורוס!" צעקה לילי בצחוק שלא יכל להידחק יותר.
העלים חזרו אל העץ, שקטים, לא זזים, לא מראים קול מחאה, כאילו כלום לא קרה לפני שניות אחדות.

"סלית'רין" צעקה מצנפת המיון שהונחה על ראשו של סוורוס סנייפ, הוא רק חייך ופנה לעבר שולחן סלית'רין הצוהל לבואו.
לילי שלחה לכוונו חיוך, מתוך שורת התלמידים הצעירים שעוד לא מוינו לשום בית.
כולם היו פחות או יותר באותו הגובה אבל לא היה קשה לזהות את לילי- ששערה הג'ינג'י בלט בין השערות השחורות, החומות ואף הבלונדיניות של שאר הילדים.
סוורוס שלח גם לכוונה מבט מאשר. הם הביטו זה בזה וניתקו את הקשר כשנשמע קולה של אחת המורות קוראת "לילי, אוואנס".

ליבה של לילי קפץ. בשנייה שפתחה את עיניה היא מצאה את עצמה שוכבת עם גופייה ומכנסיים קצרים על המיטה שלה במעונות גריפינדור. בת לשנה השביעית, מדריכה.
במיטה הסמוכה ישנה כמו בול עץ חברתה הטובה ביותר –טונקס, 'בטח לה כלום לא יפיע לישון' חשבה.
מיד היא חזרה לעצום את עיניה, אחרי דקות מייסרות של ספירת כבשים, סתם ספירה רנדומאלית ובהייה באוויר שאי אפשר לראות, היא הבינה שהלילה היא כבר לא תישן.
היא נעלה את נעלי הבית הפרוותיות שלה וירדה בשקט מוחלט לחדר המועדון. האח הייתה על סף כיבוי, רק גיצים קטנים יכלו להאיר את הספות האדומות ואת השולחנות הקטנים שנצבו בכל פינה בחדר עליהם
כמה עטי נוצה וקלפים שתלמידים שכחו.
לילי התקדמה לעבר הספה האדומה הקטנה, והנוחה ביותר, כמו שהיא חשבה, רוצה לשבת, לבהות באח ואולי מזה היא כבר תירדם.
צעד ועוד צעד, נגרר ועייף לעבר הכורסא. כל מה שהיא רצתה היה לשבת, לנסות לישון ו...
"הלו, לילי" נשמע קול צרוד שהגיע יחד עם פרצוף ממושקף ומוכר ללילי כל כך.
"פוטר, מה אתה עושה פה?" שאלה לילי בעייפות ובחוסר כוח
"לא יכול להירדם. רוצה לשבת?" הציע לה בחיוך מזוייף
"לא תודה, אני מעדיפה לצאת החוצה" אמרה בארסיות
"טוב, ממילא לא התכוונתי לתת לך לשבת, הכורסא הזו ממש נוחה את יודעת? "
" כל- כך מתאים לך, אני הולכת" פנתה לילי לעבר הדלת ליציאה מחדר המועדון.
"רגע, כל כך מה?" הגיב ג'יימס
"כל כך...לא חשוב, זה מתקדם מדי בשבילך" צחקה מולו
"אוקיי, אבל את תמיד תישארי את"
"אני לא רוצה אפילו להיכנס לזה...לך לחבר המופרע שלך- סיריוס ותעזוב אותי כבר!"
"את זו שהתחלת, סיימי את זה כמו גדולה!" עקץ אותה
"לא, לילה טוב, או שלא" הסתובבה בחדות לעבר הדלת, לא חיכתה למילה נוספת מצדו של ג'יימס ויצאה מחדר המועדון לשוטט קצת ברחבי הטירה. דבר די מוזר לעשות בתור מדריכה.
ג'יימס  פוטר תמיד היה הליצן, זה שתמיד נמצא מעורב בכל דבר מוזר, חשוד או פסיכי שקורה ולא משנה למי.
כמובן שלכול אשף "קסם" יש את הסגנים שלו, במקרה הזה, סיריוס ולופין היו העוזרים הראשיים, היה עוד אחד, לילי תמיד קראה לו פרצוף עכברוש, היא לא ידעה את השם שלו, גם הרבה אחרים לא באמת ידעו.
הניגוד הזה כלפי ג'יימס לא היה חדש, הוא היה קיים מאז ומתמיד, אף אחד מהם לא יודע ממה או מאיזו סיבה... זה פשוט קרה מעצמו.
הוא וחבורת הסוגדים-אליו-עושים-את-כל-מה-שהוא-רוצה כבר התחילה לעלות ללילי על העצבים.
הירח האיר, הכניס שובלי אור בין חלונותיה הפתוחים למחצה של הוגוורטס. שום קול לא נשמע מלבד הצעדים הקצובים של לילי שתקתקו על רצפת האבן הקרה כמו ששעון מתקתקת בחלוף השניות. 
הפנייה במסדרון הייתה מוארת, אור חלש, אבל כזה שמוערר חשד להיות דלוק בכזו שעה בלילה.
השקט נקטע בהפתעה ולילי שמעה קולות צועקים, אך מדי פעם מורידים את הדטונציה.
היא התחבאה בדיוק בקיר האנכי לזה שמפנה את ההולך שמאלה.
"אמרתי לך שהיית צריך לשמור על זה טוב, אבל אתה טיפש מספיק כדי לאבד את זה" נשמע קול נפוח, גס, מתנשא ומאיים.
"א...אבל...ז...זה..." התחיל האיש שאליו הופנו המילים לגמגם, הקול של האיש המגמגם היו חלשות, שבורות, רועדות "זה לא...משנה...מ...מה שרצית יקרה בכל זאת".
מילותיו של האיש המגמגם נשברו למשמע צעקותיו הנזהרות של האחר  לבל ישמעו אותם "אבל עכשיו אני לא יודע אצל מי זה נמצא! אל תדאג, אני כבר ימצא את זה, יקרה מה שיקרה...בסוף אנחנו ניתן לו אותו".
שני האנשים פנו בצחקוקים, או יותר יבבה מפוחדת מפיו של אחד מהם לכוונה הנגדי של לילי, שכעת עדיין לא זזה מילימטר, מפחד או משוק, כולה לבנה.

אחרי דקה של שאלות רבות שהתרוצצו במוחה, רגליה חזרו לתנועה, היא חזרה באותה דרך שבאה אל חדר המועדון, עכשיו רק בטוחה במאת האחוזים שלא תוכל לישון.
האישה השמנה במסגרת התמונה לכניסה אל חדר המועדון של גריפינדור התעוררה בבהלה כששמעה את לילי, לא נזהרת להרעיש.

"אלוהים אדירים! מה את עושה בחוץ בשעה כזו?" שאלה בקול צרוד עוד יותר מזה של ג'יימס
"אני רוצה ל...להיכנס" מלמלה.
"אה, ברור שאת רוצה, סיסמא יש לך?"
"דרקון חולה באבעבועות שחורות" דקלמה לילי, האישה השמנה עשתה פרצוף חמוץ, נעה על צירה ונתנה ללילי להיכנס, חוזרת לישון.
לילי נגררה, כמו כשעשתה את דרכה אל הספה לפני חצי שעה, ואותו נער מעצבן ישב על הספה האהובה עליה והחל לצחוק.
"חחח, מה קרה לך? פיבס מתחיל להשפיע עליך ולהפוך אותך לפרנואידית?"
"לך לישון , אתה צריך את זה" עקצה אותו כהחזר על העקיצה שלו ממקודם, לפני שיצאה מחדר המועדון.
"לא, את נראית כמו בדיחה מהלכת, את פשוט ,לבנה...איפה עברת?,במכרות הקסומים של מרלין?"
"זה לא היה כזה מצחיק. אם לזה אתה קורה בדיחה אתה באמת חייב לישון"
"אוי לילי, מסכנה, נפל לך ספר על הראש, או שרק את נפלת על הראש? " החל לשחרר מילים מפיו שכלל לא שיעשעו את לילי.
"אתה חלש היום, רדוד פוטר, או שגם את הפירוש ל"רדוד" אתה לא מכיר? אני הולכת"
"לא, את לא, אני צריך בידור ואת אחת שמתאימה לזה, תני לי לצלם אותך, זה יהיה הבדיחה של העשור"
"אוי, פוטר, כדאי לך לישון, באמת, כי בחלומות שלך אני אצטלם" חייכה אליו בציניות
" את הבנאדם האחרון שאני רוצה לחלום עליו, אני רוצה חלום שהוא לא חלום בלהות ברשותך." חתם את דבריו.
"מה ? מפחד?"
"ממך? יש לי עור ברווז...חחח, לכי , לא צריך אותך"
"ברור שלא, כל מה שאתה צריך זה שינה, אבל במקרה שלך, כלום לא יעזור" אמרה לו לילי בחיוך משועשעת משהו ועלתה למעונות הבנות, חוזרת לחשוב על מה שהצליחה לשמוע ומה פשר המילים שזכרה במעורפל.
אחרי שעה של חשיבה מייגעת, בתחושה מעיקה, היא נרדמה, בקושי רב.
השמש כבר מתחילה להפציע בשמי הכוכבים ששואפים להיעלם בשעתיים הקרובות.

"ליל, קומי כבר" צעקה טונקס, זורקת על לילי כרית אחר כרית, צועקת את שמה בחדר הריק מלבד שתיהן.
"עוד חמש דקות,טי" לחשה לילי.
"לא, לילי, אנחנו באיחור ממילא, השיעור בתולדות הקסם עכשיו...מה נעשה במבחן? חוץ מזה, פרופסור פליטיק יתחרפן אם לא נגיע, נו לילי..." טבעה טונקס.
"לכי בלעדי"
"אני לא רוצה לאחר לבד, את מי אני אאשים?" שאלה בתקיפות "נו קומי לילי"
" טונקס, את תשלמי על זה"  לילי קמה, ניגשה לארון והתחילה להתלבש, לשים על בגדיה את גלימת בית גריפינדור, שבצד ימין שלה מתנוסס אריה, לנעול נעליים, לצחצח שיניים, ועד כאלו.
"מה עם ארוחת בוקר, לילי?, הבאתי לך מאפין ומיץ דלעת"
"אני לא רעבה עכשיו ,טי, או צמאה" אמרה.
התיאבון אזל לה עוד מאתמול, כששמעה את שני הנערים מדברים זה עם זה ליד המסדרון. זה לא שהיא לא שקלה לחזור ל"זירה", כי היא שקלה את זה יותר מכל, אבל יש מצב שהיא הבינה לא נכון את הקשר הדיבור של שני הנערים, אולי הם דברו על קווידיץ בכלל.
בנוסף ללחץ ,אם אפשר לקרוא לזה לחץ, היא חשבה שאולי כדאי לספר על זה לטונקס. אבל טונקס תמיד הייתה טיפוס שלא מסתבך בצרות ולילי פחדה לדרדר אותה, הציונים שלה ממש טובים, בעיקר בשינוי צורה ותולדות הקסם.
אם זה משהו רציני, למרות שזה לא בטוח, היא מצטערת שהייתה שם ושמעה את השיחה.
אולי היא עדה למשהו מסוכן שיקרה, היא לא רוצה לקחת חלק בזה משום מובן, אבל הגורל אכזרי, והיה מה שהיה, לילי הייתה שם. שמעה כמעט הכול, שמעה משהו לפחות, היא יודעת שיש משהו, שהלך לאיבוד למישהו, זה משהו מסוכן ו...זהו בעצם. אבל היא, עם כל מה שהיה לה לעשות, לא הצליחה להירדם בגלל חלום מטופש, יצאה לטייל באחד לפנות בוקר. למה? את התשובה לזה היא לא יודעת גם לבד...
היא ניסתה להדחיק את המחשבה על זה, אבל זה לא עבד. היא חייבת לגלות מה זה, חייבת. הדחף לדעת לא תמיד בער אצלה, אבל זה היה שונה, כי אולי חיי אדם מעורבים. חייבת לדעת!

עם מחשבה זו יצאה לילי עם חברתה טונקס מחדר המועדון של גריפינדור לכוון הכיתה ללימוד תולדות הקסם שבקומה השנייה, טונקס מקווה שלא יענישו אותן על איחור, שכמובן יתורגם כאשמתה של לילי, מחכות שהשיעור יסתיים ותהיה הפסקה בה לילי תוכל לישון עוד, אם בכלל.

יהיה המשך, יותר טוב מזה, זה סוג של הקדמה... אז אני מקווה שאהבתם, תגיבו לי בבקשה. גם דברים לשיפור, אני לא נעלבת (אני אעלב אם לא תגיבו בכלל, חחח ,סתם...) (:      ^_^     *_*

		הפרק הבא