רק אז זה קורה

כשאני מתעוררת בבוקר אני ישר קמה לחלון.

אני מסיטה את הווילון ופותחת את התריס, נותנת לקרן שמש חמימה להיכנס.
אני עוצמת את עיניי בהתמסרות ומרגישה את הקרן מחממת אותי. עוברת על פני וצווארי.

כשאני פוקחת את עיני אני מסתכלת החוצה. על הדשא הירוק, העצים הגבוהים והפרחים המקסימים.

רק אז, בשעה הזאת של הבוקר הכול כול כך שקט וטהור.

 העצים נעים ברוח הקלילה בקצב עדין כמו מתנענעים לצלילי מוסיקה שקטה.
אני זוכרת שבילדותי הייתי בטוחה שהעצים האלו גבוהים כול כך עד שנוגעים בעננים.
כמה אהבתי להביט בהם ולדמיין אותי מטפסת עלייהם עד לשמים.

וככה כול בוקר, אני יושבת בחלון ומסתכלת החוצה כי אז, רק אז הכול ניראה קסום כול כך. ואז בצער רב אני נפרדת מהמראה המופלא הזה ומתחילה להתארגן ליום חדש.