טייק טו, עוד לא נמאס לכם?

אין לי כל כוונה להשתמש בפאנפיק זה כדי להרוויח כסף (חרמשים ונקודות בית נחשב?) או בקיצור, וויתור זכוייות... :)

תהנו

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~;

זה, ללא ספק, היה היום הגרוע ביותר בחיי.
אני לא מסוגלת למצוא שום דרך לגרום ליום הזה להפוך לגרוע יותר.

מה כל כך נורא? אתם בוודאי שואלים...

טוב, אז בגלל שאין לי שום דבר יותר טוב לעשות אז אני אענה על השאלה ששאלתם ואפילו ירדתם על הברכיים בשביל לגרום לי לענות עליה... (אה, לא ירדתם על הברכיים? אה, וגם אפילו לא אכפת לכם מה התשובה שלי ואתם ממש לא מתכוונים להתחנן? טוב, לא נורא, אז לפחות תקשיבו).

קמתי בבוקר, כרגיל, כמו שכל בן אדם נורמאלי עושה. החזקתי את עצמי ערה בקושי והזזתי את הכילה האדומה שהסתירה את מיטתי. נעמדתי ושפשפתי את עיניי, כל הבנות שאני חולקת איתן את החדר מלבדי ומלבד איימי קמו כבר.

מה פתאום את חולקת חדר עם עוד ילדות? הן אחיות שלך?
לא, הן לא אחיות שלי, הן חברות שלי שלומדות איתי בבית הספר בשנה הרביעית, ואם יורשה לי לציין- בית הספר הכי טוב בעולם! וזה לא סתם בית ספר, זהו הוגוורטס, וכל מי שלומד בו הוא קוסם, או מכשפה...

טוב, בקיצור קמתי בחדרי במגדל גריפינדור ואחרי שהתארגנתי ופיהקתי מספר פיהוקים לא מבוטלים קראתי לאיימי, החברה הכי טובה שלי, "איימי! איימי! "
"אני פה, אני פה!" נשמע קול עמום מאחוריי. הסתובבתי וראיתי אותה שוכבת על המיטה, ופנייה על הכרית.
"בואי," אמרתי, תפסתי בידה ומשכתי אותה לעמידה.
"לא רוצה! תעזבי אותי רוז!" היא קראה בפיהוק והתחילה להתנהג כמו בובת סמרטוטים בידיי.
"רוז אליסיה סמית' בשבילך."
"כן, כן, מה שתגידי..."
"את תפספסי את ארוחת הבוקר!"
אחרי הרבה שכנועים והרבה הרבה צעקות היא סוף כל סוף התרוממה וירדנו יחד לאולם הגדול.

עד כאן לא נשמע כל כך גרוע, נכון?

התיישבתי ליד שולחן הבית שלי צמוד לחברתי הטובה ביותר איימי (הוגוורטס מחולק לארבעה בתים לפי תכונת התלמידים הבולטת ביותר: הפלפאף- טוב לב, רייבנקלו- למדנות ושקדנות, סלית'רין- שאפתנות וכוח וגריפינדור שהוא הבית הכי שווה, ולא בגלל שאני בו- אומץ לב ונאמנות) ולקחתי אוכל מכל הבא ליד.

עדיין היום לא נשמע קטסטרופה אבל עכשיו הכול מתחיל להסתבך.

"אני רוצה לחזור לישון..." איימי פיהקה ועצמה את עיניה. "לא הצלחתי לישון כמעט בלילה, הייתי בלחץ מהמבחן שיש לנו היום בשיעור תולדות הקסם."
כמעט ונחנקתי מחתיכת הטוסט שאכלתי, "יש לנו היום מבחן בתולדות הקסם?" שאלתי בקול צרוד והתחלתי להשתעל.
איימי תפחה לי על הגב, "כן, לא ידעת?"
"על מה?" לחשתי והצלחתי לחזור לנשום שוב אוויר.
"על מלחמת הגובלינים בשנת 1497. למדנו על זה כבר מזמן."
"אבל את יודעת שאני תמיד משלימה שעות שינה בשיעור הזה, למה לא סיפרת לי?!"
"הנחתי שאת יודעת... סליחה."
"זה בסדר." נאנחתי, "אני חושבת שזה עומד להיות היום הגרוע ביותר בחיי עד עכשיו." אמרתי ולא היה לי מושג עד כמה אני צודקת.

המשכתי לאכול בשתיקה, מנסה להיזכר ברגעים הקטנים שבהם הייתי ערה בשיעור ועל מה פרופסור בינס דיבר.
לפתע, הרגשתי תפיחה קטנה על הכתף. הסתכלתי על איימי במבט מתחנן. "בבקשה תגידי לי שזה לא מי שאני חושבת שזה."
"זה לא מי שאת חושבת שזה." היא אמרה.
הסתובבתי אליו ואז חזרתי להסתכל על איימי, "את אמרת לי שזה לא מי שאני חושבת שזה!"
"את ביקשתי ממני להגיד לך שזה לא מי שאת חושבת שזה!"
"מה לא בסדר בלהיות מי שאת חושבת שזה?" הצטרף קול שלישי לשיחה.
הסתובבתי אליו שוב "אל תתערב, פוטר, זה לא עניינך."
"זה דווקא כן ענייני," הוא אמר ונדחף לשבת ביני לבין איימי, "כל עוד אתן מדברות עליי." אמר וקרץ לי.
"אוך." נאנחתי. "תתרחק, פוטר." אמרתי ודחפתי לו לחמנייה לפרצוף.
"את בטוחה, סמית'?" שאל. "אני לא ממתיק לך את היום?" אמר, לקח קנקן שוקו ושפך את כולו על ראשי. אחר כן הוא הרים צנצנת של סוכר ושפך גם את כולה עליי.
איימי החניקה צחקוק בידה והסוותה אותו כשיעול. "ג'יימס? זה לא היה המעשה הכי חכם שלך..."
קמתי, נוטפת שוקו והרמתי את הדבר הראשון שנקרא בדרכי. לצער ג'יימס סיריוס פוטר השחצן, זה היה דג מלוח, והוא שנא דגים מלוחים.
הוא נעמד גם כן והתרחק במבט מבוהל. עכשיו, כל האולם נעץ בנו מבטים.
"אני מסוגלת להשתמש בזה!" קראתי ואיימתי עליו כשהדג משמש כחרב.
ג'יימס החליף את המבט המבוהל במבט נחוש. הוא ניגש לשולחן של ההפלפאפים ולקח נקניקייה שרופה מצלחת של ילד מהשנה הראשונה שבהה בו בפה פעור עם חביתה בתוכו. הוא סימן לו תודה וכיוון את הנקניקייה אליי.

"תתרחקי סמית', אני יודע להשתמש בזה!" צעק.
"אה, כן? טוב, גם אני!" אמרתי וזרקתי את הדג המלוח. ג'יימס התכופף בזמן.
"עכשיו עברת את הגבול!" קרא וזרק גם הוא את הנקניקייה. גם אני התכופפתי ופתאום שמעתי קול פגיעה. הסתובבתי והשתדלתי לא להתפקע מצחוק.
אחיו הקטן בשנה של ג'יימס, אלבוס קיבל ארוחת בוקר מזינה של נקניקייה לפרצוף.
לא הצלחתי להתאפק יותר ופרצתי בצחוק גדול ושאר הילדים באולם שעד עכשיו ישבו מרותקים למחזה גלגלו עיניים וחזרו לאכול.
אלבוס הוריד את הנקניקייה מפניו ושלח בג'יימס את המבט המשתק שלו שגרם לכל אחד לקפוא במקום.
על פניו של ג'יימס עלתה הבעה קשה לפיענוח- ספק שעשוע ספק פחד. "קדימה, אל, אתה יודע שזה לא היה בכוונה, נכון?"
אלבוס לעומת זאת פשוט חייך חיוך שקט, שלף שרביט וכיוון אותו אל אחיו. הוא לחש מילה בשקט שרק הוא היה יכול לשמוע וברגע רגליו של ג'יימס כבר לא יכלו להחזיק אותו יותר והוא נפל על הרצפה.
איימי קמה מהר וניסתה לעזור לג'יימס אך החליקה על השוקו שיצר שלולית על הרצפה.
פתאום, משום מקום, ילד משולחן סלית'רין אני חושבת צעק "מלחמת אוכל!!!" ומשם הכל התחיל להשתבש.

ילדים מכל הבתים התחילו לזרוק אחד על השני את ארוחת הבוקר ותקעו את ארבעתנו באמצע האולם.

לרוע המזל, פרופסור מקגונגל החליטה להיכנס בדיוק באותו הרגע. עיניה התכווצו כשסרקו את האולם ואז הם נעצרו עליי ועל ג'יימס. "פוטר," שני האחים הרימו את ראשם. "סמית', בראון, למשרד שלי, עכשיו." היא אמרה בכעס.

כאילו לפי סימן, ארבעתנו נאנחנו בבת אחת.