אימא, תצאי איתי!

הארי ישב על המיטה של אביו. פיטר עוד לא חזר מהארוחה ורמוס בדיוק התקלח, אז הוא נשאר לבד בחדר עם סיריוס. הסנדק שלו... הארי כל כך רצה לחבק אותו. בעתיד של סיריוס, בהווה של הארי, סיריוס כבר מת. אבל פה, בעבר שלו, הוא נער בשנותיו הטובות ביותר. הארי החליט לשתוק, מה גם שאם יגלה הוא יחשוף את זהותו.

הוא מימש את ידיעותיו על עברו של אביו, שכללו למרבה המזל את כינויי החיבה של הקונדסאים.

"רך-כף, מה קורה? לא היית היום בשיעור שינויי צורה..."

"כן הייתי, קרניים. ישבתי ליד לוסי. נראה לך שיש לי סיכוי איתה?"

"אממ... כן, בטח! אתה סיריוס בלק המפורסם, שובר הלבבות הידוע... אני חושב שהיא ממש מחבבת אותך..." אמר הארי. לא היה לו מושג מי זאת לוסי. סיריוס חייך.

"גם אתה לא רע בעצמך, קרניים... כבר הצלחת יותר בשינויי צורה, מה קרה? זה שאתה הקפטן של נבחרת הקווידיץ' מעסיק אותך? או שאולי זאת אוונס?..." אמר סיריוס במפגן ידע מרשים.

חיוכו של הארי דעך. ג'יימס היה קפטן נבחרת הקווידיץ'! טוב, זו לא תהיה בעיה, הארי הוא גם הקפטן... המחפש הצעיר ביותר מזה מאה שנה! אבל למתי ג'יימס קבע אימונים? הוא חייב להתעדכן...

"אממ... רך-כף? איבדתי את הקלף שלי... אתה זוכר מתי אימוני הקווידיץ' שקבענו?"

סיריוס נאנח. "אוי, ג'יימס. מה נעשה איתך? אני אמור להיות הלא-אחראי שבינינו..."

הארי חייך בהתנצלות שעה שסנדקו הצעיר הוציא מתיקו חתיכת קלף מגולגלת. "סליחה, קרניים... היא קצת מקומטת, והיה לי משעמם בשיעור תולדות הקסם... מלחמות הגובלינים האלה עוד יהרגו אותי יום אחד."

אחרי שהעיף בקלף מבט מהיר, הארי הבין על מה סיריוס התנצל. כתב ידו המקושקש של ג'יימס כמעט נבלע בתוך ערימת שרבוטים של "אני אוהב את לוסי". הארי נאנח, והעתיק את רשימת התאריכים לקלף נקי שמצא בתוך שידת הלילה של אביו. הוא החזיר לסיריוס את הקלף, שתחב אותו לתיקו בהיסח הדעת.

"טוב, רך-כף, אני גמור. לילה טוב"

"לילה טוב? עכשיו רק תשע! קרניים, הכול בסדר?"

מה הארי אמור להגיד לו? שמעבר בזמן דורש הרבה אנרגיה, ובגלל זה הוא צריך לישון? שהוא כבר מבולבל לגמרי בגלל שהוא עכשיו אבא שלו והסנדק שלו הוא החבר הכי טוב שלו?...

"כואב לי הראש. חוץ מזה, אני צריך את שנת היופי שלי." למזלו, הארי היה טוב באלתורים. הוא החזיק אצבעות שמה שאמר היה משפט אופייני לאביו. האנחה של סיריוס אישרה שמדובר במשפט קבוע של ג'יימס.

"בסדר, מלכת-יופי. רק אל תצפה שאני גם אשתחווה עכשיו."

"שקט, רך כף. תן לי לישון"

סיריוס גלגל עיניים ויצא מהחדר. למחרת בבוקר, הארי הרגיש ערני כמו שלא הרגיש כבר זמן רב. ארבעת הנערים התלבשו בזריזות וירדו לעבר ארוחת הבוקר. חדר האוכל נראה בדיוק כפי שנראה בתקופתו של הארי, אז הוא לא התקשה למצוא את שולחן גריפינדור. הוא התיישב בין רמוס לסיריוס, והארבעה התחילו לאכול. בסוף הארוחה, רמוס נעלם לו ל"ענייני מדריכים", והארי, סיריוס ופיטר התחילו ללכת לכיוון חדר המועדון של גריפינדור כדי לקחת את הדברים שלהם לשיעור שינויי צורה.

סיריוס מירפק אותו. הארי הסתכל סביב בבלבול. ואז הוא ראה אותה הולכת עם כמה חברות. כמובן שהיא בלטה ביופייה, אך גם אם לא מבטו של הארי היה נשאר ממוגנט אליה. הוא זיהה אותה מהתבוננות ארוכה בראי ינפתא, לפני זמן רב כל כך, אז בשנתו הראשונה בהוגוורטס. רק כשראה אותה פנים אל מול פנים הוא הבין על מה כולם דיברו כשראו אותו. העיניים שלה היו מוכרות לו עד פחד. כל שינוי קטן בגוונים, הניצוץ שעלה בהן כשחייך או כעס היו שם. הוא נאבק בדחף לרוץ ולחבק אותה, את אימא שלו. הדבר היחיד שעצר בעדו הייתה המחשבה על המבטים שאנשים ילטשו בו, ועל הסטירה המצלצלת שהוא בוודאי יחטוף מידה העדינה של אימו, הרי הוא נמצא במקום בו הוא אינו קיים-במקום בו הוא רק משחק את דמותו של אביו.

פיטר מילמל משהו על כך שהוא צריך לשירותים, והלך.

"קרניים? אתה בסדר?" שאל סיריוס בדאגה. "אתה נראה כאילו אתה עומד להתעלף... אתה רוצה שאני אקח אותך למדאם פומפרי?"

"לא, הכול בסדר..." הארי התנער מהמחשבות המסובכות שגרמו לעיניו להזדגג. הוא חלף על פני אימו הצעירה, שבדיוק הלכה בכיוון ההפוך, ונעמד מול תמונת האישה השמנה. למבוכתו, הוא לא ידע מה הסיסמא. הוא הניח ש 'דוב לבן', הסיסמא שהייתה יום לפני שהארי חזר אחורה בזמן, לא תקפה גם לגבי תקופת חייו של הוריו. הוא הסתכל על סיריוס בחוזר אונים. לצערו של הארי, הוא בדיוק סובב את ראשו כדי לדבר עם לוסי, שכמסתבר הייתה נערה בלונדינית ויפה שנעמדה לידם. "שמיים בהירים" אמרה לאישה השמנה, שנעה על צירה בחיוך.

הארי רשם בראשו את הסיסמא. הוא הלך לכיוון חדר המעונות של הבנים, ואז נעצר כדי לחכות לסיריוס שבדיוק הצחיק את לוסי. הוא סימן לה בידו משהו, והיא הנהנה וציחקקה. "אני חושב שמשהו קורה" אמר להארי בעיניים בורקות.

"בהצלחה!" אמר הארי. "אני מקווה שיהיה לכם טוב ביחד." הוא התכוון למה שאמר. פניו התכרכמו כשחשב על ג'יני ועל כמה שהם היו מאושרים ביחד. נראה שסיריוס פירש את המבט העצוב שעל פניו אחרת.

"אל תדאג, קרניים. אני בטוח שאוונס תבין בסוף שאתה הדבר הכי טוב שיכול היה לקרות לה."

הארי חייך חיוך קלוש. "תודה, אני באמת מעריך את זה." הוא לא יכול היה שלא לקנא באביו על החבר התומך והאוהב שמצא, אחד כזה שבאמת מאחל את הטוב ביותר בשבילו. באותו הרגע הוא נזכר ברון והרמיוני, וכמה שהוא מתגעגע אליהם. הגעגועים עטפו את ליבו מכל הכיוונים, כמעט ולא משאירים לו מקום לפעום.

הוא לקח את ספר שינויי הצורה של אביו, בוחן אותו בהתפעלות. הספר היה אותו הספר שהארי למד איתו. כשסיריוס היה מוכן, הארי כבר חיכה לו עם כל חפציו ליד הדלת. בכיתת שינויי הצורה הם התיישבו ליד רמוס ופיטר. הארי הצליח להפוך את החזיר שמולו למטאטא כבר בניסיון השני, מה שגרם לפיטר להסתכל עליו בקנאה. מול רמוס ניצב מטאטא נקי ומושלם. מול סיריוס ניצב מטאטא עקום מעט, אך הוא נראה גאה בעצמו מאוד. למטאטא של הארי היו כמה זרדים עקומים, אך הוא עדיין נראה מרוצה מאוד מתוצאתו. למטאטא של פיטר עדיין היה זנב מסולסל, מה שגרם להארי כמעט ולפרוץ בצחוק. המטאטא הזכיר לו את דאדלי.

הפרק הקודם		הפרק הבא