יש חיים אחרי המלחמה

זה היה יום קיץ יפה באוגוסט.

הארי, רון הרמיוני וג'יני שבו למחילה לאחר סוף הלימודים, לאחר המלחמה.

הם אכלו ארוחת ערב, כשהארי הודיע הודעה. "אם... אני לא רוצה להתנחל אצלכם יותר, כי אני יודע שזה קשה כשיש עוד אחד שגר פה... אז אני שוכר דירה, ואהם, כן, אני אגור שם." 

כולם נראו המומים. גברת וויזלי התאוששה ראשונה.

"לא, האריל'ה, אתה לא מפריע! נכון, ארתור?"  היא שאלה.

"ובכן, ברור שלא! אנחנו רק שמחים שאתה פה, הארי!" הוא ענה, לא נזקק כלל למרפק של גברת וויזלי, שנתקע בצלעותיו כשנתבקש לענות.

"אנחנו רוצים שתישאר!" אמרה ג'יני, שישבה לידו, והביטה בו בהבעה מופתעת ועצובה כאחד.

"נכון, רון?" היא שאלה.

רון לא ענה לה. עיניו היו מזוגגות, ולמרות שראו כי הוא חושב.  הארי היה חברו הטוב, וג'יני הייתה אחותו הקטנה. הוא ידע שהם יוצאים, וזה די הפרע לו. טוב, לא די. זה מאוד הפריע לו.

"רון!" אמרה הרמיוני. גברת וויזלי   ראתה את הרמיוני וחייכה. "את חושבת שהוא צריך להישאר, נכון, הרמיוני?" שאלה אותה. הרמיוני נראתה מבולבלת.

"ובכן, כן, כמובן, אבל... אני בעצמי מתנחלת אצלכם... אני חושבת שאני אחזור להורי בעצמי." היא אמרה במהירות. "הרמיוני, לא! תישארי!" אמר רון. גברת וויזלי חייכה בניצחון.

"ובכן, שנכים נשארים." היא הכריזה.

"לא," אמר הארי. "אני לא אפריע לכם. אני אלך מחר. תודה על הכול, באמת." הוא חייך, ואמר. "אם אפשר להתחיל לאכול?"  כולם הנהנו, והתחילו לאכול בדממה.

ג'יני הרגישה כאילו היא עומדת לבכות.

היא אהבה את הארי, והוא אהב אותה. היא ידעה זאת.

'הוא כל-כך רגיש ומתחשב' היא חשבה. 'בשביל כולנו, הוא עוזב. למה, למה רון עושה לי את זה???' רון, חשש כל-כך לג'יני, שהוא לא הרשה לה לצאת עם בנים. ועכשיו, היא יוצאת עם הארי, והיא הייתה כל-כך קרובה איליו... ובגלל רון הוא עוזב. היא החניקה את הדמעות.

למחרת בבוקר, הארי קם בשש, לקח את המזוודה שלו, יישר את הגלימה שלו, והתכוון לצאת. הוא יצא לגינה, בשקט המרבי שהצליח, וחיפש מקום טוב להתעתק ממנו.

בוא הלך מסביב לגינה, עד שהגיע לעץ אלון זקן. מתחתיו, עצובה אך יפה מתמיד, ישבה ג'יני.

"ג'יני!" אמר הארי. היא הסתובבה, וחיוך עצוב עלה על פניה.

"לא! הארי! אל תלך!" היא רצה אליו, וחיבקה אותו. הוא נישק את ראשה.

"אי חייב, ג'יני. בשביל רון." הוא אמר, מביט בה באהבה.

"אבל... למה? הוא לא אמר לך כלום!" היא אמרה לו, עוד מחבקת אותו סביב מותניו.

"הוא לא שמח ממני עכשיו. הוא דואג לך, תביני." הוא אמר, בקול שהפך רך יותר ויותר.

"אבל מה הוא מפחד שתעשה לי?" היא דרשה, דמעה זולגת על לחיה.

"הרבה דברים..." פניו עטו חיוך מסתורי. היא חייכה בעל כורחה, למרות שהיא עדיין בכתה.

"אל תבכי," אמר הארי. "אני אוהב אותך. יותר מכל דבר אחר."

ג'יני עמדה על קצות אצבעותיה כדי להגיע לראשו המורכן של הארי.

"מבטיח?" היא חשה לו בקול רך. "נשבע" הא ענה לה, ונישק אותה, נישק אותה כמו שמיד חלם, נישק אותה בדיוק כמו שרצה, והיא ענתה לו.

הם התרחקו אחד מהשני, עדיין מחזיקים ידיים. "אני אלך עכשיו," הוא לחש לה ברכות באוזנה. "לא," היא ענתה לו.

"את יכולה לבוא איתי..." הוא המשיך. "להישאר אתך?" הוא שאל. "לא. רק עכשיו."

"טוב. " היא אמרה. הוא תפס בידה והם התעתקו.

רון התעורר. הוא ידע שהארי עוזב. זה היה עצוב. הארי היה החבר הכי טוב שלו.

אבל ג'יני הייתה אחותו, והוא אהב אותה כאחותו, ורצה לשמור עליה.

והארי אהב אותה, והיא אהבה את ארי. כל העניין היה מוזר ביותר, מנקודת הבט  שלו.

הוא ראה שהארי עזב, לא היה לו כל זכר.

הוא הביט בחלון. הוא ראה שם את הארי, בגלימת מסע ומזוודה ביד אחת.

הוא ראה שג'יני צובה, ושהארי מחם אותה, ולבסוף מנשק אותה. הוא תפס בידה והם נעלמו, בטח התעתקו.

הוא התהפך על הגב ונאנח. הוא היה עצוב, והוא ידע שהוא גרם לזה. 'למה תמיד אני גורם לכל הצרות?' הוא חשב.

הארי וג'יני נחתו על מדרגה של בית מגורים. הם עלו כמה קומות, והארי לקח מפתח מצרור המפתחות שלו, ופתח דלת אחת, בקומה השניה. הוא וג'יני נכנסו. בית, מרוהט בפשטות, מעט קטן. 'בהחלט מתאים להארי.' חשבה ג'יני. והדבר היחיד שחשבה עליו היה לנשק אותו, חזק-חזק, להיאחז בו, ולא לעזוב. והיא עשתה את זה. אף-על-פי שהארי הופתע, הוא זרם איתה, ולא הפסיק אותה, וחיבק אותה. "טוב, ג'ין'... אני אחזיר אותך. אני חושב שהם הולכים להיות מודאגים. " אמר, כשנפרדו לבסוף.

"לא... תן לי להישאר אתך." היא ביקשה.

"אני רוצה שתישארי איתי. אבל זה בלתי אפשרי." הוא אמר. היא חיבקה אותו, בוכה אל תוך הגלימה שלו.

הוא חיבק אותה והם התעתקו בחזרה למחילה.

הם נחתו בחזרה מתחת לאותו עץ אלון עתיק.

"אני אחזור לבקר בקרוב." הוא אמר לה, מלטף את שערה.

"מבטיח?" היא שאלה, מתענגת על המגע.

"כן. מבטיח." הוא אמר.

הוא נישק אותה קלות על שפתיה, חיבק אותה והתעתק בחזרה לביתו.

היא נשארה שם, במקום שבו הוא עזב אותה, ולחשה כמעט בלי קול.

"אני אוהבת אותך, הארי."

		הפרק הבא