הנחש

על הרצפה, גופו המפותל מונח בזווית מעוותת, חסר רוח חיים, שכב נחש בצבע זית. הוא לא נע ולא ליחשש בלשונו הארוכה. הוא היה מונח שם, עלוב למראה, מרופט.

"מי עשה את זה?" קולו של טום הקפיא את שני הילדים החיוורים והמבוהלים שעמדו לצידו. ג'ספר זהוב השיער פלט ציוץ קטן מלא בפחד, ואדמונד המנומש בהה ברצפה בעקשנות.

"שאלתי, מי עשה את זה?" חזר טום, קולו רם יותר משהיה. עיניו רשפו.

"הוא!" צעקו ג'ספר ואדמונד מרוב בהלה, באותו הזמן. טום הביט בשניהם בעיניו הכהות, היפות, הרושפות זעם.

"אני נשבע, זה היה אדמונד! הוא אמר ש-"

"שקט!" צעק טום. שני הילדים השתתקו. דמעה זלגה במורד לחיו של אדמונד.

"שניכם תשאו באשמה.." אמר טום ושני הילדים החלו לזעוק, קולם מלא תחנונים.

"בבקשה טום, אני נשבע! לא עשיתי כלום!"

"זה היה הוא, טום! אני מתחנן, טום!"

"מספיק!" קרא טום ושני הילדים השתתקו. זעם רב עלה בקרבו והוא התאמץ להשאיר את מחשבתו צלולה ומחושבת.

הוא הביט בג'ספר בריכוז, והוא בתגובה, קימץ את ידיו לאגרופים ועצם את עיניו בחוזקה. טום התרכז היטב בילד זהוב השיער, וחשב על נחשו האהוב, שהיה מתפתל לחיקו ולוחש לו שעות על שעות, שכעת מוטל לצידו חסר רוח חיים... הכעס שעלה בטום הספיק כדי להעלות בג'ספר את זעקת הכאב.

ג'ספר התפתל על הרצפה, זועק לרחמים, בועט באוויר ברגליו ובידיו בחוסר אונים. טום הביט בו בקור ואדמונד הסיר את מבטו ממנו. עיניו היו מוצפות דמעו שזלגו על לחייו המנומשות. הוא ידע שתורו קרב.

"אדמונד!" צעק טום לאחר שגופו של ג'ספר הפסיק להתעוות מכאב. כעת ג'ספר שכב מצונף על הרצפה, חובק את רגליו ומייבב בבכי. אדמונד הנהן בראשו במהירות, כמסמן שהוא מוכן. חיוך מלא רוע התפשט על פניו של טום.

אדמונד לא הצליח להבליע את צעקת הכאב שפרצה ממנו. הוא נשך את שפתיו כל כך חזק שדם החל לנטוף מהן. הוא הרגיש איך כל חלק בגופו מתעוות מהכאב, ואת הרצון והסיפוק הרב שהקרין טום.

טום הביט באדמונד המתייסר מכאבים ואז בג'ספר, שכל גופו רעד ושפניו היו ספוגות בדמעותיו שלו. הוא הביט בנחשו האהוב, המת. לא, הכאב שלהם לא היה מספק.

גופיהם של ג'ספר ואדמונד חסרו להתפתל בחוסר אונים על רצפת העץ החורקת של חדרם. טום הביט בהם, מלא ברצון.

"לכו!" צעק על ג'ספר ואדמונד הרועדים לאחר כעשרים דקות. הם שלחו בו מבטים מלאים בפחד, עיניהם דומעות, ונסו על נפשותיהם מהחדר הקטן.

טום התיישב על מיטתו, והרים בידיים רועדות את הנחש. הוא היה החבר היחיד שלו פה. האחד שהתגנב לחדרו וליחשש לו במשך שעות, מעודד אותו, מבטיח לו שיום אחד הוא יהיה במקום טוב יותר. וכעת הוא חסר כל רוח חיים. חברו היחיד בעולם אינו יותר מגווית נחש.

טום הניח את מצחו על גופתו הקרה של הנחש ונשבע שכל ילד וילד בבית היתומים ישלם על כך. דמעה זלגה מעינו, היישר אל עינו של הנחש, שנפקחה בחשאי.