שיחה עם סנדק

"סיריוס?" שומע סיריוס קול דק ואחריו נקישה חלושה על הדלת.

"כן" מלמל סיריוס, ממהר להסתיר בלחש פשוט כמה בקבוקי וויסקי-אש שנחו מולו.

הארי פותח את הדלת ונכנס לחדר בהיסוס. הוא מביט סביבו וסיריוס תוהה אם הוא מריח את האלכוהול, אבל אם כן, הוא לא אומר כלום.

"אתה טוב בענייני נשים? שאל הארי ונראה לפתע מאוד מובך. לחייו הסמיקו.

"הם קוראים לי המאסטר, בעניינים האלו" אמר סיריוס בגיחוך.

"דבר, הארי" אמר סיריוס בחיבה.

"יש...בת אחת...שאני די מחבב" אמר הארי, מגמגם.

"יפה?" שאל סיריוס, בעניינות.

"מאוד" אמר הארי. הוא נשמע נלהב.

סיריוס כמעט שאל אותו אם הוא כבר דפק אותה, אבל אז נזכר שהוא לא ג'יימס. היה קשה כל כך לזכור את זה כשהוא נראה בדיוק כמוהו. מלבד העיניים.

"תעזבו אותו!" נשמעה קריאה דקה מאחורה.

סנייפ הפסיק בריקוד המוזר, תוצאה מקללה של ג'יימס וסיריוס, תלמידי שנה שנייה, בפתאומיות. מאחוריו הגיחה ילדה בעלת שיער כתמתם-אדמוני ועיניים ירוקות ונוצצות.

"תעזבו אותו!" חיקה אותה סיריוס בקול צייצני. הוא חיכה שג'יימס יצחק אבל הוא לא צחק. סיריוס הביט בג'יימס. הוא נעץ בלילי מבט מוזר.

"מה יש לך, ג'יימס?" שאל סיריוס. ג'יימס פלט במהירות צחוק כל כך מאולץ שלילי אפילו לא טרחה להיראות פני נעלבת.

"בוא, סוורוס, תתעלם מהדפוקים האלו..." מלמלה לילי.

"מה קרה, לילי, נדלקת על סבר-מאוס?" קרא סיריוס אחריה.

משום מה ג'יימס קימט את פניו, כאילו רק המחשבה על כך מכאיבה לו.

לילי נעצה בו מבט מלא בזעם, מחשמל, ואז פנתה לאחור בחדות, זרועה משולבת בזרועו של סנייפ בהתרסה. המבט הזה נחרט בזיכרונו של סיריוס לעד.

"זאת הגינג'ית הזאת, ג'יני?" שאל סיריוס.

"לא...מישהי אחרת, מרייבנקלו" אמר הארי.

סיריוס כמעט אמר לו שהרייבנקלאיות תמיד משחקות אותה קשה להשגה אבל אז, ברגע שמאלפים אותן, הן הופכות למתחנחנות לא פחות מההפלפאפיות. אבל הוא נאלץ להזכיר לעצמו שוב, שהוא לא ג'יימס.

"נו...והיא מחבבת אותך?" שאל סיריוס.

"אני חושב. התנשקנו" אמר הארי, מגמגם, משפיל את מבטו.

סיריוס טפח על שכמו בעידוד.

"נחמד, הארי, נחמד".

"בבקשה, אוונס, הגב שלי כל כך תפוס... מסאז' קטן..."

"אני לא מתכוונת לעשות לך מסאז', פוטר!"

"בחייך, לילי, לא תעזרי לשחקן קווידיץ' תשוש?"

סיריוס הביט בשניים בחדר המועדון. הוא הקניט אותה, היא עקצה אותו.

סיריוס הביט בה בכזה ריכוז שהיה קשה לפספס איך זוויות פיה היו מתרוממות לרגע לחיוך לאחר הערה פלרטננית מצד ג'יימס, כיצד היא לא נמנעה ממגע איתו, איך לרגע עיניה נצצו כשהוא הביט ישירות עליה.

סיריוס חזר לשקוע במגזין הקווידיץ' שלו בחוסר עניין. הוא ידע שבסוף הם יהיו ביחד. הוא אמור לרצות בזה, כי ג'יימס רוצה את זה, וג'יימס הוא החבר הכי טוב שלו. לא?

"התאהבת פעם, סיריוס?" השאלה הישירה הפתיעה את סיריוס. היא תפסה אותו לא מוכן.

"מזמן. כשהייתי צעיר וטיפש" אמר סיריוס, מתאמץ להיראות מהורהר.

כאילו שהיה צריך את זה. מבט אחד בעיניים של הארי הזכיר לו את האישה שאהב.

"ג'יימס..." לא ניתן היה לתהות בבעלת הקול. היא לא נשמעה רגועה במיוחד.

סיריוס הצמיד את אוזנו לדלת הסגורה של מגורי הבנים.

"בבקשה, לילס..." מלמל ג'יימס.

נשמעה שתיקה ארוכה וקולות שסיריוס לא הצליח לקשר למילים.

"ג'יימס, חכה, רגע-"

נשמע קול ואנחה שסיריוס לא היה יכול לטעות בהם. הם היו מוכרים מכל כך הרבה מפגשים, עם כל כך הרבה בנות, שסיריוס כבר הפסיק לספור.

הוא הרגיש דמעות משונות עולות בעיניו ומיהר להסתלק משם, לחדר המועדון.

"היא הייתה יפה?" שאל הארי בפתאומיות.

"מאוד. מאוד יפה" אמר סיריוס, בכנות.

"אהבת אותה הרבה זמן?" שאל הארי, לא מרפה. כמה שהוא היה דומה לאביו.

"תמיד" אמר סיריוס, כל כך בשקט, כדי שהארי לא ישמע.

הם היו כבר ילדים גדולים. בני תשע עשרה. עזבו את הוגוורטס. כולם הלכו קצת לאיבוד.

פיטר, שכעת עולמו לא היה מחולק לחבורות וקבוצות של נערים ונערות, והוא לא היה יכול להיצמד לחזקים כדי להיראות נחשב, התערער לגמרי.

רמוס נראה קודר יותר ויותר ככל שהזמן עבר. הוא הוריד במשקל, צלקות מחודשות הופיעו על פניו. הוא היה זקוק לתשומת לב באופן נואש, אבל אף אחד לא יכל להעניק לו אותה. לא במידה מספקת בכל מקרה.

סיריוס הרגיש הנורא מכולם. העולם שלו היה כל כך מסודר עד עכשיו. הוא היה מורכב מקבוצת הקווידיץ' ומנערות שאהבו אותו ומהחברים שלו, וזה כל מה שהיה חשוב לו בחיים.

לילי וג'יימס, עם כל כמה שפרחו בהוגוורטס, פרחו אפילו יותר לאחר שסיימו את לימודיהם. הם זכו במשרות נחשקות במשרד הקסמים, משרות שאנשים בגילם יכלו רק לחלום עליהם. הם עברו לדירה מקסימה בהוגסמיד. הם דיברו על חתונה ועל משפחה. וסיריוס ידע שזה יקרה רק מלהעיף בהם מבט.

"אבא שלי אהב את אמא שלי?" שאל הארי.

"מאוד. וגם אותך. את שניכם, מאוד, מאוד" אמר סיריוס.

הארי חייך, אבל אז מיד חיוכו הפך לעווית פנים עצובה.

"הלוואי שהייתי מכיר אותם" אמר הארי בקול רועד.

סיריוס הביט בו. הארי לא עמד לבכות. אבל הוא רעד.

סיריוס נראה נאה מאוד ביום חתונתם של ג'יימס ולילי. השושבין הראשי, עם גלימת הטקס המהודרת. הרבה מהשושבינות תלו בו מבטים אבל היחידה שבאמת עניינה אותו הייתה הכלה. הוא קיווה, אם כי הרגיש אשמה צורבת בגלל התקווה הזאת, שהיא תשים לב לכך שהוא נראה יותר טוב מהחתן.

אבל לא נראה שלילי שמה לב למישהו, כל דבר, מלבד החתן. היא הביטה בו בעיניים בורקות ומאושרות בעוד היא פוסעת לעברו, ולרגע מופרע אחד, סיריוס דמיין שהיא צועדת לעברו, שהוא החתן ושתכף היא תיפול לזרועותיו.

וג'יימס, אושר הייתה מילה קטנה לידו. מילים לא יכלו לתאר את מה שהמבט שתלה בלילי תיאר. הוא הביט בה כאילו לעולם לא יסיר ממנה את מבטו.

"הם אהבו אותך מאוד. ההורים שלך, שניהם" אמר סיריוס בניסיון לעודד את הארי.

"אני יודע" אמר הארי. עיניו הירוקות לא נראו יציבות. זה ערער את סיריוס.

"הארי..." סיריוס לא הצליח למצוא את המילים.

"הוא מושלם" זאת הייתה המילה המושלמת לתיאור התינוק של לילי וג'יימס. העיניים הירוקות של לילי תלו בו מבט מתוך העתק זעיר של ג'יימס. מושלם.

"אני יודעת" אמרה לילי, מביטה בתינוק כאילו היה אוצר בלום. כאילו דבר בעולם לא חשוב מלבדו, כאילו לעולם לא תיתן לדבר לפגוע בו. וסיריוס ידע שהיא לעולם לא תיתן.

"הוא מדהים, נכון?" שאל ג'יימס בהערצה. המבט שתלה בלילי ביום חתונתה היה כאפס בהשוואה למבט שתלה בהארי.

"לא יכולתי לבקש בן טוב יותר, מאישה טובה יותר" אמר ג'יימס ונישק את לילי קלות.

סיריוס הרגיש את הלב שלו מתנפץ.

הוא דמיין לרגע אותו, עומד לצד עריסת תינוק. לילי לצידו, אוחזת בידו. הוא דמיין תינוקת יפהיפייה עם פלומת שיער אדמוני ונמשים מרצדים על עורה עם העיניים הכחולות של סיריוס. העתק של לילי עם העיניים של סיריוס. זה היה הורס את ג'יימס.

הוא הביט בג'יימס וחש את האשמה בכל גופו. איך הוא מסוגל לחשוב על לפגוע בחבר הכי טוב שלו? איך הוא מסוגל לחשוב על לפגוע בלילי או בתינוקה המושלם?

קולות מריבה נשמעו מחוץ לחדר. הרמיוני ורון התווכחו על עוד משהו שטחי.

"כדאי שאלך להפריד ביניהם. זה יכול להיגמר במלחמת עולמות" מלמל הארי.

"הם יהיו ביחד בסוף" אמר סיריוס בשעשוע. רון והרמיוני הזכירו לו באופן מפליא את ג'יימס ולילי. תמיד מתווכחים, תמיד מקניטים. אבל מצד שני הוא ראה את המבטים שהרמיוני שלחה ברון. הוא ראה את רון סורק את גופה בהערכה.

"יש מצב" אמר הארי, מחייך חיוך קלוש.

"אתה מחבב אותה, את גריינג'ר?" שאל סיריוס, משתעשע ברעיון שהבן של לילי וג'יימס יהיה דומה לו מהבחינה הזאת.

"לא, היא כמו אחותי" אמר הארי במשיכת כתפיים ויצא מהחדר.

כן, ככה תמיד תיאר רמוס את לילי. כמו אחות. הוא ידע שהוא מתכוון לכך. הוא השתוקק להיות כמו רמוס. לא להרגיש ללילי דבר מלבד אהבה כמו של אח לאחות.

סיריוס מוצא את הגופות של לילי וג'יימס בין הריסות ביתם. הארי הקטן צורח, אבל הוא הולך קודם לעבר הגופה של לילי.

היא קרה כמו קרח ודוממת כמו סלע. היא מביט בעיניה הירוקות, הפקוחות לרווחה, מתות, חסרות כל רוח חיים. בכיו של הארי מתגבר.

"אני אוהב אותך" הוא אומר לה בפשטות. הוא מביט בגופה של ג'יימס וניגש לעבר הארי.

האגריד מופיע בכניסה לבית, ממחטות בידו.

סיריוס מחליט שהוא יבקש ממנו ממחטה. אבל הוא יבכה ויצרח אחר כך.