אפילו פרפרים עושים את זה

מרלין נשען כנגד גזע העץ, בוהה בבטלה בקרני השמש החודרות דרך סבך העלים. פרפר מנוקד ריחף מולו, נוחת על כתפו של ארתור. מרלין צפה בו חוקר לשווא את מעיל העור ששימש את ארתור בעת הצייד. פרפר מסכן ומבולבל – בהחלט לא היה שם צוף.

התקשרותו של ארתור עם צוף מסוג כלשהו העלתה במוחו משום מה מחשבה על חיי האהבה של נסיך הכתר. בקול שקט – בכדי לא להבריח טרף פוטנציאלי – הוא העיר. "אני משער שתצטרך להתחתן בקרוב ולהביא לעולם יורש."

ארתור הפנה אליו את מבטו בחדות. "מן הסתם," הוא השיב.

תשובתו גררה בעקבותיה גל ייאוש במרלין. "ואתה תתחתן מתוך אהבה?" הוא שאל, בעוד הפרפר ויתר על חיפושו במעילו של ארתור והחל מרחף לעבר כמה אצבעוניות.

ארתור פלט נחרה שקטה. "אני לא בטוח שאהיה זכאי למותרות שכאלו."

פרפר נוסף נחת ברכות על האצבעוניות והשניים זינקו במיידית לאוויר, נעים במעגלים אחד סביב השני במעיין ריקוד מסובך. 

"ואי פעם היית מאוהב?" מרלין שאל.

מבטו הרצין וארתור פנה להביט בו. "אני נשמע כמו האומנת שהייתה לי. היא תמיד דאגה לחיי האהבה שלי – למרות שאני דיי בטוח שהיא פשוט פעלה על פי ההוראות של אבא שלי. ולשאלתך, טוב, אולי; אני לא באמת בטוח. ומה איתך?" 

מרלין מיען לענות.

ארתור חייך חלושות. "השתיקה שלך מסבירה הכל, מרלין. מי היא הייתה – נערת כפר מתוקה?"

מרלין הצביע על נקודת בינות העצים. "אני חושב שראיתי תזוזה מאחורי העצים."

ארתור הסתובב, חושי הצייד שלו דרוכים, ופסע לעבר קרחת היער.
מרלין עקב אחריו, שומר על מרחק של כמה צעדים ממנו, תוהה בפעם המי-יודע-כמה כיצד יכל להיות טיפש מספיק בכדי ליפול בתרגיל של הפרחח הלא מרוסן הזה.

ארתור האט, מבחין בחיה הגדולה בקיצה השני של קרחת היער. עוצר את נשמתו, הוא התקרב באיטיות מבחין כי היה זה צבי. עיניו ננעצו בגופו בעוצמה שווה לעוצמתו של חץ.
הוא סימן בידיו למרלין מחווה כלשהי, זוכה כתגובה למשיכת כתפיים שמשמעה אין-לי-שמץ-של-מושג-על-מה-אתה-מדבר. ארתור העווה את פניו לעברו בתסכול ניכר, לפני ששב ולחש. "תשמור על פרופיל נמוך." מרלין כרע ברך מאחורי שיח כלשהו, מביט מבעד לעלים, מנסה להביט בטרף העתידי.
דרך העלים הבחין בקרניים גדולות ואימתניות ובשמץ של פרווה לבנה. החיה לא הציגה ולו סימן של פחד כשמצמצה בעיניה הזהובות.

הסיטואציה כולה נדמתה לו מבשרת רעות; עוד מאז שהיה ילד, שמע אגדות על הצבי בר המזל בעל הפרווה הלבנה שחי בלב ליבו של היער. ואם החיה הזו הייתה ברת מזל, להרוג אותה היא החלטה לא חכמה בהחלט.
הוא זינק ממקומו וקרא לארתור. "אל תירה..." אך לפני שהספיק לסיים, נשמעה אבחה ומרלין הבחין בחץ הננעץ בגופה של החיה. ארתור קרא בגאווה.

מרלין הביט בחרדה. הצבי מיען ליפול או לנסות ולגרור את עצמו למקום מבטחים; הוא פשוט הוסיף לעמוד שם בקרחת היער הריקה, ממצמץ, טיפות דם קטנות נוטפות לאורך פרוותו הלבנה. חיוכו של ארתור דעך והוא סימן למרלין להתקרב אליו. כשנעמד לצידו הוא לחש. "מה לא בסדר איתו?"

"מה אתה חושב? אתה ירית בו." מרלין השיב.

"אני יודע שיריתי בו. אז למה הוא פשוט עומד שם?"

אור חזק הבהב והצבי הפך לגבר צעיר, לבוש בכיסוי חלציים בלבד.  חצו של ארתור מבצבץ מחזו החשוף.
"ידעתי שאסור לך להרוג צבי לבן," מרלין רטן.

"זה ברור למדי שאני לא הרגתי אותו," ארתור זרק לעברו. "וכמסתבר, זה בכלל לא היה צבי."

"ארתור," הגבר הצעיר פצה את פיו ופנה לארתור, קולו עמוק וכמעט מוזיקלי. "בוא."

ארתור הביט במרלין, שמץ של פחד במבעו. "אני חושב שכדאי שתלך." מרלין אמר. 

הנסיך פסע אל קרחת היער והגבר הצעיר הושיט אליו את ידו. "תן לי את הקשת שלך," הוא ציווה.

ארתור הרים את קשתו בחשש. הגבר בחן אותה, מחייך, ושלף את החץ מחזו, הציב אותו בקשת, וירה בארתור. החץ חורר את חזו, והוא צנח אל הקרקע בכבדות.
מרלין לפת את מצחו באימה. ההתרחשות כולה ארכה לא יותר ממספר שניות. הוא פרץ אל השטח הפתוח, זורק את עצמו על גופתו חסרת התזוזה של ארתור. הוא נענע את כתפיו, מבחין בתזוזה מעבר לעפעפיו.

"הוא יהיה בסדר," הקול העמוק כמו הכריז.

מרלין זינק על רגליו ופסע לעבר הגבר הצעיר. "ירית בו! אתה ירית בנסיך!" 

"הוא ירה בי קודם." הגבר השיב. 

"אבל אתה הרגת אותו!"

"לא. אני מעניק אהבה, לא מוות."

"מה הקשר בין אהבה לבין יריית חצים?"

"במקרה שלי, הכל קשור." הגבר השיב. הוא פסע לעברו של מרלין עד שניצבו פנים אל מול פנים. במהירות גדולה מכדי שמרלין יוכל להבחין במתרחש ולזוז הגבר עטף אותו בזרועותיו, דמו נוטף על חולצתו של מרלין, ונשק לו לשפתיו ברכות.

"מה ל..." מרלין החל להתנגד, אך הבזק אור נוסף בישר לו כי הגבר שב למצבו כצבי. הוא מצמץ בעיניו, ופסע בכבדות להעלם בינות העצים.

אנקה כבדה השיבה את תשומת ליבו של מרלין אל ארתור, עודנו מחוסר הכרה אך כעת, התפתל על הקרקע. תודות לגאיוס, הוא ידע כי ארתור עשוי לדמם למוות לו ימשוך את החץ מחזו, אז הוא השאיר אותו במקומו. הוא הרחיף את הנסיך אל סוסו, התיישב מאחוריו ופנה לצאת מן היער לעבר הטירה.
הוא לקח אותו ישירות אל גאיוס, שהשכיב את הנסיך על השולחן שבחדרו. הוא בחן את ארתור, ותחקר את מרלין באשר למה שהתרחש.

"טוב, ארתור ירה בצבי לבן וקסום; והוא הפך לגבר חצי-ערום; והוא ירה בו. אתה יודע, הדברים הרגילים."
גאיוס הידק את שפתיו ושאל אם הגבר העירום למחצה אמר משהו.

"הוא אמר שארתור יהיה בסדר, ושהוא מביא אהבה ולא מוות," מרלין השיב.

"הממ, מעניין," גאיוס רטן. "עוד משהו?"

"לא, לא משהו חשוב. טוב, הוא נישק אותי, אבל..."

גאיוס נעמד בחדות ופנה להביט בו. "הוא נישק אותך?"

"אומ, כן."

"הו לא..." הגבר המבוגר נאנח.

"למה? מה הבעיה?"

"בוא רק נקווה שזה לא רציני. פשוט נצטרך לקוות. עכשיו תעזור לי לחתוך את החולצה של ארתור."
מרלין אחז בסכין וחתך בזהירות את החולצה, גונח למראה החור הפעור בחזו  של ארתור. גאיוס חילץ את החץ מחזו, עצר את הדימום וחבש את פצעיו. ויחדיו, הם העבירו את ארתור אל חדרו, משכיבים אותו במיטתו.

מביט מטה בפניו הסמוקות של ארתור, מרלין פנה אל גאיוס. "למה התכוונת בלקוות שזה לא רציני?"

"טוב אם אני זוכר, אבל אני בעצם צריך לבדוק משהו. תרד בבקשה אל החדר שלי ותביא את הספר השחור בקצה המדף הימני," גאיוס הורה לה. "אני אשאר עם ארתור."

מרלין עשה כבקשתו. הוא חיפש אחר הספר, מבחין בספר שחור, מוסתר בקצה המדף. הוא משך אותו, מביט בכותרת: תיאוריה של ארוטיקה. הוא פתח את הספר בעמוד אקראי,  מוצא בו ערבוביית איברים וגפיים של אנשים עירומים. הוא סגר אותו באחת. דוחס את הספר תחת זרועו, הוא מיהר בחזרה לחדרו של ארתור, מתפלל שלא להיתקל באף אחד שעלול להסתקרן בשל ההתעניינות הספרותית שלו.

מבלי לומר מילה, הוא העביר את הכסף אל גאיוס, מנסה לשמור על ארשת פנים מאובנת. "הבטת בו, אם כך?" גאיוס גיחך.

מרלין הנהן בביישנות. "בדרך כלל לא הייתי מפיל שום דבר כזה עלייך," גאיוס המשיך, "אבל במקרה הזה, חוששני כי זה נחוץ."

הוא פתח את הספר בעמוד שכותרתו אלי אהבה. איוריו מתארים גברים חסונים ונשים שופעות. "אומ... אז...?" מרלין רטן.

"הנה," גאיוס אמר, מצביע על תמונתו של גבר צעיר בכיסוי חלציים. "אני חושב שזה האדם שפגשת ביער."

מרלין בחן את התמונה. היו לו אותן עיניים זהובות ואותו גוף חטוב, ומאחוריו תמונתו של צבי גדול ולבן. "כן, זה הוא. מי זה?"

"אדם בעל שמות רבים. היוונים קוראים לו ארוס, בעבור הרומאים הוא מוכר כקופידון. אנחנו מכירים אותו כקרנוס – הוא מתקשר רבות לחיות בעלות קרניים, וביניהם לצבי. הוא אחד מיצורי הדת הישנה. הוא מקושר בעיקר עם אהבה, ובדרך כלל תוקף את 'קורבנותיו' בשליחת חיצים לליבם."

"ומה קורה לקורבנות שלו?"

כתשובה, הצביע גאיוס על כותרת העמוד נושאת את המילים 'אלי אהבה' באותיות זהובות ומפותלות. "מה אתה חושב?"

		הפרק הבא