היורש של וולדמורט

דראקו מאלפוי צעד לעבר בנין קטן ומוזנח ברחוב האלונים 16.
כאשר הגיע דראקו לפינה, הוא ראה מולו דמות. "לומוס" הוא לחש והאור שנפלט מקצה שרביטו חשף את פניה של הדמות. זו הייתה בלטריקס לסטריינג', דודתו.
דראקו הצטרף אליה כאשר היא עלתה במדרגות המטונפות אל ראש הבניין.
"דודה בלטריקס?" שאל דראקו בהיסוס, " מדוע אדון האופל הזמין גם אותי למפגש אוכלי המוות?"
"אני לא יודעת דראקו, באמת שלא..." השיבה לו בלטריקס בקולה החלקלק.
ביתנתיים, הם הספיקו לעלות כבר 4 קומות, נשארה להם רק קומה אחת בשביל להגיע ליעדם.
כאשר הם הגיעו לקומה החמישית, הם שמעו קולות שעלו מן החדר הסמוך...
"...לא לומר מילה אדוןן? אבל... למה?"
"ככה!" אמר קול גבוה וקר." התשובה הזאת מספקת אותך, מקנייר?"
"כן,אדון..."
"מצוין, איפה הילד לכל הרוחות?!"
"אני כאן, אדון". אמר דראקו בפחד הולך וגובר.
"מדוע איחרת?" שאל וולדמורט במאין קול מלגלג
דראקו העדיף לשתוק. מילה אחת לא במקום והוא הופך לארוחה של נגיני.
"דראקו," פתח וולדמורט "אני צריך יורש, למקרה שיקרה לי משהו, לא שזה מה שיקרה! בכל- אופן, ילדיך הרשון שיוולד, יהיה יורשי. אני רוצה שכך זה יהיה אז כך זה יהיה!"
צעק וולדמורט למראה ההבעה המופתעת שנעורה על גבי פניו של דראקו.
"כעת, הגיע הזמן לארוחת הערב של נגיני" אמר וולדמורט בקול רך שרק נגיני זכתה לקבל מוולדמורט.
"אציו שני מוגליגים מטונפים!" קרא וולדמורט ומייד הופיעו מולו שני אנשים "אבדה קדברה" אמר וולדמורט כמעט בפיהוק. "בתיאבון, נגיני." הוא אמר כאשר הנחשית זחלה לה לאיטה אל עבר האנשים המתים והחלה לאכול.  

		הפרק הבא