הטה לי את אוזנך ואשיר לך שיר

1-הם נפגשים לראשונה במגרש המשחקים כאשר ארתור נוטש את טירת החול הבנויה-למחצה שלו על מנת לזחול לעברו של מרלין ולמשוך באוזנו.

מרלין בוהה בו משך שנייה ארוכה, משרבב את שפתיו ואז פורץ בבכי. ארתור נראה מוכה הלם. אז מגיעה חונית למקום, מרימה את התינוק המייבב ונוזפת בארתור, מתריעה בפניו שלא להציק לילדים קטנים ממנו.

ארתור מזדעף ומשפשף את פניו בידיים מכוסות בחול. בנקודה זו, פונה האומנת שלו לחונית ומספרת לה כי הילד שבו נזפה זה עתה הוא בנו של אות`ר פנדרגון וכי לדבר עתידות להיות השלכות.

חונית אומרת דברים לא-מחמיאים על אנשים עשירים ושמוקים בכלליות, ממהרת להסתלק כשמרלין בזרועותיה.

ארתור מקמט את אפו, מתכנן לבכות בזעם כעת כשחברו החדש למשחקים נלקח ממנו. אבל אז מרלין מסתובב בזרועותיה של אמו ומציץ מעבר לכתפה, מנופף בביישנות ביד זעירה ושמנמנה. ארתור מצחקק ומשיב לו נפנוף.

2-שנים לאחר מכן, ארתור עדיין אוהב למשוך באוזניו של מרלין. הוא עושה זאת כשהם נאבקים, או כאשר נדמה לו שמרלין מפגין טיפשות גדולה במיוחד, או כשהוא רוצה שמרלין יעשה עבורו משהו; מרלין תמיד מסמיק וסוטר לידו; וארתור מוצא את עצמו עושה זאת בתכיפות גדולה יותר, ללא סיבה, רק מפני שהוא אוהב לראות את מרלין מסמיק ומתפתל – הוא פשוט כל כך חמוד.

הוא מתעקש, כמובן, שזוהי זכותו הבלעדית וזכותו בלבד לעשות זאת, וכאשר הוא מוצא שני תלמידי-עשירית מגודלים מציקים למרלין בכיתה ריקה, משמיעים הערות מרושעות בנוגע לזהותו העלומה של אביו ומושכים באוזניו – מכל הדברים שבעולם – ארתור מרגיש כי מחובתו להרביץ להם.

שלא במפתיע, המנהל מתקשר לאביו ושם אותו בריתוק, שממנו הוא לא נהנה במיוחד; אבל מרלין ממתין לו בחצר בית הספר לאחר מכן, נבוך ואסיר-תודה, אוזניו אדומות כשהוא מושיט לו שקית ממתקים, וארתור יודע שהמאמץ השתלם.

3-ארתור מתאהב בסופיה במהלך שנתם הראשונה באוניברסיטה. הוא מופתע במקצת בעצמו, כיוון שלא היה לו מושג כי הוא מעוניין בנשים – אבל סופיה מהממת ויפיפיה, וארתור מסיק שאולי מגדר איננו חשוב כל כך ככלות הכל.

מורגנה, כמובן, מאשימה אותו כי הוא מעמיד-פנים בניסיון לרצות את אביו; אבל מורגנה תמיד מבקרת כל דבר שהוא עושה, כך שהוא לא מייחס לכך חשיבות רבה.

הבעיה היחידה היא שמרלין לא מחבב את סופיה; וסופיה כלל לא סובלת את מרלין.

זה לא שהם רבים נון-סטופ – מרלין עושה כמיטב יכולתו להיות מנומס למען ארתור, וסופי מתוחכמת מכדי לריב – אבל עדיין ברור וגלוי לכל שהם מתעבים זה את זה, ופירושו של דבר כי בימים אלה, ארתור רואה את מרלין פחות מבעבר.

יום אחד, בחורף, נכנס מרלין לתוך חדר האוכל כשגוון בעקבותיו, אוזניו אדומות מהקור, וארתור רוצה לנזוף בו על כך ששכח את כובע.

סופי, מאידך, מביטה בו בהרהור.  "מרלין, חשבת פעם על ניתוח פלסטי?" היא שואלת באגביות, מחייכת. "אתה יודע, בשביל..." היא מחווה על אוזניה שלה, לבנות, קטנות ועדינות. ארתור זע על מקומו באי-נוחות, לא יודע מה לומר.

מרלין מחוויר ובוהה, המגש נוטה הצידה בידיו הרועדות, וגוון יורקת במחאה, נועצת בארתור מבט מאשים, וגוררת את מרלין הרחק לצידו השני של האולם.

ארתור נפרד מסופי שבועיים לאחר מכן, כשמסתבר לו שהיא כלבה בוגדנית, ומתייצב בחדר המעונות של מרלין עם שתי שקיות פיש&צ`יפס כמנחת שלום.

הוא מנסה לפנות מקום לישיבה על מיטתו המבולגת של מרלין כשהוא מוצא את העלונים; הוא מעלעל בהם, פיו פעור, ואז קורע אותם לגזרים לנגד עיניו הפעורות, המשתאות של מרלין.

"אידיוט אחד," הוא אומר. "אני לא רוצה לראות אותם שוב, אתה שומע אותי?"

מרלין מושך בכתפיו, מבטו נעוץ ברצפה. "לא יכולתי להרשות לעצמי בכל מקרה," הוא ממלמל, וארתור מושיט יד לחבוט בראשו.

"האוזניים שלך בסדר גמור," הוא אומר ברוגז, "שלא תעיז להוריד אותך."

ומרלין מרים את עיניו ומחייך, מחייך באמת, בפעם הראשונה מזה שבועות.

4-מסיבה כלשהי, סבור חברו של מרלין וויל, כי חברתו של ארתור איננה טובה למרלין. טיפשי בהחלט, מפני שארתור בטוח למדי כי מרלין לא ישרוד שבוע ללא השגחתו של ארתור. (זה שארתור לא ישרוד בלי מרלין – ובכן, זה כבר סיפור אחר).

אז וויל שונא את ארתור, וארתור שונא את וויל מפני שוויל שונא אותו, וכל אימת שהם נפגשים – הרבה יותר מכפי ששניהם רוצים, אבל כיוון ששניהם חפצים בחברתו של מרלין, לא דבר שהם יכולים לשנות – עפים ניצוצות, ולא מהסוג הטוב.

מרלין שונא לראות אותם רבים, דבר נוסף שבו הם יכולים להאשים זה את זה, ויותר מפעם אחת, ייחל ארתור לכך שוויל פשוט יעלם מאליו.

מחשבה שכלל לא מסבה לו אשמה – עד שאחר-צהריים אחד מתקשרת אליו ההיסטרית גוון לנייד, והוא ממהר הביתה למצוא את מרלין כורע על רצפת המטבח. הטלפון שלו נח בחיקו, פניו רטובים מבכי וידיו על אוזניו, מושך כאילו רצה לקרוע אותן.

"הוא מת," מתייפח מרלין כשארתור כורע לצידו, מניח לעצמו להיות מחובק כשארתור מאמץ אותו אל חזהו. אבל הוא לא מניח לאוזניו, אצבעותיו חופרות בייאוש, וארתור מבחין כי אחד התנוכים כבר התחיל לדמם.

"זה מספיק," הוא אומר, ובזהירות מסיר את ידיו של מרלין, נוטל אותן באחת משלו, וכמעט יכול לעטוף את אצבעותיו סביב שני פרקי-ידיו הגרומים של מרלין. מרלין נאבק חלושות, וארתור מצמיד אותו אליו, מניח את ראשו של מרלין על כתפו ורוכן לנשק את אוזנו.

מרלין רועד נגדו, בוכה לתוך חולצתו, וארתור מנשק אותו שוב, מנשק את הדם מתנוך-אוזנו, עד שמרלין נרגע ומשתתק בזרועותיו.

5-אין דבר שארתור לא אוהב במרלין. הוא אוהב את ידיו הארוכות והדקות, כה כישרוניות נגד גופו של ארתור, כה גמלוניות בכל זמן אחר; את עיקול שדרתו, פגיע ושברירי תחת עור כמעט שקוף; עיניו הכחולות, מתקדרות וכמעט זהובות כשהם ביחד.

אבל את אוזניו של מרלין הוא אוהב יותר מהכל. כשמרלין מוצץ אותו, הוא מחזיק בהן, לא ממש מושך, רק מחזיק, מרגיש כיצד הן בוערות תחת ידיו. הוא אוהב אותן אפילו יותר כשמרלין פרוש תחתיו, וארתור רוכן ומלקק את האפרכסת, לשונו רצה לאורכה ואז מתגנבת פנימה, מתעקלת לתוך השבלול העדין, השערות הדקיקות עדינות כפלומה על שונו.

ומרלין מאבד שליטה תחתיו, מילותיו מובנות-בקושי, מתפתל, רועד ונאנק, נאבק לדבר בבהירות;

"תפסיק לשחק לי עם האוזניים," הוא גונח, נכשל להדוף מעליו את ארתור.  

"למה?" לוחש ארתור לתוך אוזניו של ארתור, מחייך כנגד עורו. "אתה אוהב את זה."

"בגלל שהן מוזרות," ממלמל מרלין, מסמיק ומתקמר נגד ארתור כשהוא נושך את התנוך.

ארתור מחייך. "בהחלט," הוא אומר, "בדיוק כמוך." הוא מצמיד את מרלין למזרן עם יד אחת ומשתמש בשנייה כדי למשוך באוזנו. בעדינות, ברכות. "אבל אני אוהב אותן בכל מקרה. כמו שאני אוהב אותך."