החיים יכולים להיות מעניינים

טוב, אני מנסה לפרסם עוד פעם והקטע הזה מיועד רק למי שצריך לאשר לי את הפיק. זה פיק לכול דבר! כן, אין לו פאנדום ואני לא יודעת לאן הוא יתקדם אבל זה עדיין סיפור! סיפור שמבוסס על החיים האמיתיים ויש בו הרבה מונולוגים אבל זה לא הופך את זה להיות פחות סיפור!

ועכשיו לקוראים הסיפור הוא ברובו מונולוגים על החיים שלי אבל הוא בנוי כסיפור, פשוט סיפור, אם הוא לא היה סיפור הוא היה מוצא את עצמו בפורום "מה שעל הבלוג" ולא כאן.

עכשיו אחרי החפירה והתקווה שיאשרו לי את הפיק תקראו ותגיבו:

פעם ראשונה בחיים שלי אני חושבת לעצמי האם החיים שלי היו יותר טובים עם אבא. האם הייתי פחות עצבנית? האם הייתי מקבלת ערכים אחרים?  אולי בכלל היו לי חברים אחרים.

אולי לא הייתי עוברת דירה, אולי לא הייתי חוזרת. אולי האבא הזה שלי היה מתגרש מאמא ועובר איתי לגור בניו יורק.

אני לא יודעת מה היה קורה אבל פעם ראשונה אני חושבת לעצמי, איזה סבא וסבתא אני מפסידה בכך? איזה בני דודים? ואולי בעצם הצדדים הטובים שבזה שראיתי בכול 12 שנותיי, עד היום הם האמת ולא סערת הרגשות הזו?

הרי יש לי אמא טובה וקשר הדוק למדי עם בני הדודים שלי וסבא וסבתא שלי? הם די טובים. נכון, כול אלה לא מושלמים אבל אף אחד לא מושלם, אלו החיים, ידעתי את זה מגיל צעיר.

ובכול זאת אני לא מצליחה להוציא מהראש שלי את העובדה שיכול להיות שאם היה לי אבא לא הייתי יושבת בחדר הזה כרגע, פגועה, חושבת לעצמי למה אני כול כך בלתי נראת ונשכחת, למרות הציונים הטובים, הפה הגדול והאבא הלא קיים.

אם היה לי אבא איך הוא היה נראה? הוא בטח היה בהיר כי המשפחה שלי די כהה, הוא בטח היה בהיר גם בשיער ובודאי תמיד היו אומרים לנו שיש לנו את אותם עיניים, העיניים שלי שאני יחידה מבני הדודים איתם.

והאופי שלו? הוא בטח היה תולעת ספרים כמוני, אולי קצת חרשן, אולי איזה פרופסור למתמטיקה, או מורה או סופר.

ואולי אני טועה בהכול, אולי האבא הזה היה עושה לי רק רע ואני צריכה לשמוח שהוא לא קיים, ולמרות זאת אני יודעת שמהרגע הזה, הרגע שבו נשתלה המחשבה הזאת במוחי היא לעולם לא תרפה.

		הפרק הבא