מכתב אחרון

שלום,פיניק היקר שלי.

זה היה מזמן, לא? זה לא מרגיש כמו שנים. אני מניחה שזה נורמלי, אם כי, לפחות, זה מה שכולם אומר לי. הכאב של אהבה ואובדן אינו נעלם עד שאתה ממשיך הלאה.

אני לא בטוח אם אני רוצה להמשיך הלאה למרות זה. הכל-כך הרבה השתנה, אבל דבר אחד לא השתנה, הסיוטים שלי חוזרים לעתים קרובות יותר. אני צועקת כל הזמן. כולם מנסים להרגיע אותי, אבל הם לא יכולים. הם פשוט לא יכולים.

זה כאילו הכול מתרבל ונע ומשתנה וזה לא יעצור אותי, ואני צורחת וצועקת לעזרה, אבל שום דבר לא משתפר. הכל ים שחור, אבל אז יש נקודות קטנות של ורוד ,ירוק ,אדום וכחול שייקח אותי למציאות שוב.

ואני באמת לא רוצה את המציאות יותר.

מציאות אומרת שאתה מת, ואתה כבר לא נמצא, ואתה לא תחזור. החיים שלך יהיו לא יותר מאשר סיפור, היית לא יותר מסיפור, אבל אתה כל כך הרבה יותר מזה. אתה הכוכב שהוביל אותי לגאולה. אתם האור בים של חושך. אבל כולם אומרים שהאור נעלם.

נא לא תעלם פיניק, אני מתחננת בפניך שלא תעלם. אני צריכה אותך כאן ובננו צריך אותך כאן והחברים שלנו צריכים אותך כאן. זקוקים לך ואתה עדיין אוהב ואתה לא צריך להיות מת. אתה צריך להיות בחיים, נושם, מחייך, מאושר.

הבן שלנו זקוק לאבא. הוא עדיין כאן, פיניק. הוא חי, יצור חי שאתה ואני צריכים לקרוא לו שלנו,אני והוא זקוק לאבא, ואתה האבא שלו. ואני לא יכולה לגדל אותו בעצמי. אני פשוט לא יכולה.

יש כל כך הרבה כאב, פיניק, ואני צריכה אותך יותר מתמיד. לאן הלכת? האם תחזור? האם אראה אותך שוב? אני זקוק לעזרה, פיניק, אני יוצאת מדעתי ואני לא מבינה את זה אפילו. אפילו יותר  ממה שאני הייתי. אני פשוט לא חושבת שמישהו יכול לעזור לי חוץ ממך.

זה תמיד היה ככה, לא? אתה תמיד יכולת להרגיע אותי כשאף אחד אחר לא יכל. אתה עזרת לי, ואני עזרתי לך ... בדרך זו או אחרת. הייתי לך כלום בהתחלה, ואז אתה איכשהו התאהבת בבחורה שבורה שתקנה גם אותך. אנחנו תקנו אחד את השני.

אבל עכשיו ... אני לא יודעת. אני באמת לא יודעת מה לעשות, או מה לומר, או מה לחשוב. אני מרגיש אבודה ופגועה ובודדה. ניסיתי לדבר עם כמה חברים ותיקים במחוז 4, ואני אפילו שלחתי כמה מכתבים לפיטה מאלרק. הם היו עזרו לי. אך זה פשוט לא אותו הדבר.

אולי אני אתן לך להיות חלק ממני, פיניק. אתה חלק מהלב שלי,  אתה האהבה הראשונה שלי והאהבה הראשונה שאבדתי. אני לא יכול להתגבר על זה. זה בלתי אפשרי.

כל זה בלתי אפשרי. אני כותבת מכתב למישהו שלעולם לא יקרא את זה, אבל איכשהו, אני משוכנעת שאתה יודע מה שאני אומרת. האם אני משוגעת? כנראה שכן. אהבה גורמת לאנשים להיות הזויים. זה עושה את הבלתי האפשרי  לאפשרי. והאהבה שלנו הייתה בלתי אפשרית לכולם, אבל ניתנה לנו.

זה עדיין פה. אני בטוח שזה עדיין פה.

שלך באהבה,

אנני.