להוריד הגנות

את לא מבינה את זה. כבר שנה שאתם יחד, אבל עדיין לא קיבלת אפילו סקס מזויין אחד. זה לא שלא היה בינכם שום מגע גופני, אבל הארי לא מוכן להוריד את ההגנות המזורגגות שלו, אפילו אם במקרה הזה ההגנות הם הבגדים.

גם הרמיוני הגיע למצב שהיא צוחקת עליכם, על הדאגה של רון אליך, שבהתחלה הוא לא היה מוכן לחשוב על סקס עד החתונה אבל עכשיו הוא כבר לא מבין למה הארי לא שכב איתך ממזמן. וגם את לא מבינה את זה.

כמה כבר קשה לו לשכב איתך? להוריד לשעה את ההגנה הזאת, רק בחברתך. להוריד את הלחץ והחרדה ולהתמסר לדבר הנפלא שיכול לקרות בינכם. את מבינה שהעבר שלו עומד בדרכו אבל לעזאזל, את מחכה לזה כבר מגיל אחת עשרה.

מעולם לא הצלחת להגיע לכפתור השלישי שבחולצה שלך, גם כשאתם יושבים על הספה וצופים באחד ממליוני הסרטים המוגלגיים שיש, גם כשהוא יוצר את המגע הראשון, נשיקה קטנה בעורף או ליטוף אקראי של השדיים שלך, ואת כרגיל נמשכת אליו, מתרוממת טיפה ומנשקת אותו, גם כשהוא בלי היסוס מחזיר לך נשיקה, את מנצלת את ההזדמנות ומקרבת את הידיים אל החולצה, כפתור אחד, כפתור שני וזהו. הארי מבין מה את עושה וידיו החמות כבר על ידיך, עוצרות בך מלזוז סנטימטר נוסף. באנחה גדולה את תמיד חוזרת אל הסרט.

שאלת את הרמיוני מה את יכולה לעשות והיא לחשה לך בסוד שאין לה מושג, רון דחף אותה לסקס לאורך כול הדרך. עצרת אותה כאן, גם כי לא באמת רצית לדעת דברים כאלה על אח שלך וגם כי זה פשוט לא היה רלוונטי בשבילך, הארי אפילו לא מוכן לדבר איתך על כזאת אהבה. הרמיוני לחשה לך עוד סוד. למרות שהיא מגדירה את עצמה כפמיניסטית היא עדיין חושבת שתפקידן של הבנות הוא לתת במיטה ותפקיד הגבר הוא ליזום. את אולי לא הבנת מה זה פמיניסטית אבל את בהחלט לא מסכימה עם שאר המשפט הזה, כי אם זה נכון זה אומר שתמותי בתולה.

את נזכרת בשיעורים שלקחת לעצמך, שיעורים שדיברו על איך להשתמש במחשב ואינטרנט, זה היה בכיתה בבית ספר מוגלגי, את יחד עם שבע עשרה סבתות שרצו להיות קרובות לנכדים שלהן והחליטו להבין מה זה מחשב. כשאת מגיעה הביתה את פותחת את המחשב שהארי קנה לכם ומחפשת באינטרנט דרכי פיתוי, אחרי שעה את מגבשת לעצמך דעה.

כשאת הולכת להתקלח בערב את לא לוקחת איתך בגדים למקלחת כמו שעשית כול ילדותך ואת עושה גם כאן מכוח ההרגל וגם כי זה מה שהארי עושה, את לוקחת לעצמך מגבת בלבד. את יוצאת מהמקלחת, אחרי שאת מיבשת את השער שלך בקסם שלצערך לא עובד גם על שאר הגוף את הולכת לחדר שלכם, גוש קטן מופיע לך בגרון כשאת חושבת מה את הולכת לעשות.

הארי בחדר שלכם, את מתקרבת לקצה המיטה, הוא מביט בך במבט שאת לא מבינה את פרושו כשאת מורידה את המגבת, מניחה אותה על המיטה ונשארת ערומה מולו בכפות רגליך היחפות, במשולש האדום החשוף שבמורד בטנך ובשדיך הזקורים מהצינה שאינם מורגלים בה. הארי קם אליך, הגוש הקטן בגרון נעלם וכשהוא נושק לך במצחך את לא מעזה לחשוב. הוא מרים את המגבת מהמיטה ומכסה אותך. יש שלושה עיגולים כהים במקום שהמגבת הרטיבה את הסדין. הגוש שבגרון חוזר ונכנס גם לקנה הנשימה כשהוא לוחש לה להתלבש ויוצא מהחדר, הלילה הוא יישן בסלון.

את לא ישנה הרבה בלילה הזה, החרדה מטפסת לך גם לחלומות. את חושבת לעצמך שקשר שלא נעים לך בו לא שווה את זה, אבל את יודעת שבלי הגבר שישן על הספה את לא יכולה לחיות, את חושבת לעצמך אם את פגומה שהוא לא רוצה אותך, אבל את מבינה לאיזה כיוון המחשבות האלה מביאות אותך וממהרת לחשוב על משהו אחר לפני שתשקעי בזפת של הרגשות השלילים והאשמות העצמיות. אחרי שאת מתעוררת בפעם השנייה את יוצאת מהחדר ונכנסת לסלון, הארי מפנה לך מקום על הספה ללא מילים, את יודעת שגם הוא אוהב אותך. כשהוא מחבק אותך בלילה כמו בכול לילה אחר, בדיוק בבטן, לא גבוה יותר ולא נמוך יותר, את לא מנסה לעשות כלום ורק שואפת את ריחו עמוק פנימה לתוכך ונותנת לעצמך להירדם.

בבוקר כשאת מתעוררת את מרגישה בליטה בתחתית גבך, היד שלך מגלה שזה הגוש המוכר שבתחתית הבטן והאוזניים שלך מבשרות שהארי עוד ישן, את מסתובבת בעדינות בלי להעיר אותו ומגששת בנקודה שנגעה לך בגב, את מוצאת את זה מרתק. הוא מתעורר כשאת לוחצת יוצר מדי חזק על הגבעה שנוצרת במכנסיו ואת מרגישה אשמה. הוא מתרחק ממך בתנועות חדות, העיניים שלו מתיחות בך גלים של אשמה כלפי עצמך, הדמעות פרצות בלי שרצית וממלאות לך את העיניים, את עוצמת אותן בחוזקה.

הכאב מכה בך בגלים, אולי בגלל זה את כול כך מופתעת כשהשפתיים שלו מוצצות את שלך בכוח,

הידיים שלו מרפרפות לך על הפנים, מנסות למחות את הדמעות שפרצו החוצה. הוא לא אומר לך כלום, אבל הפה שלו לא מפסיק למצוץ ולנשוך, לתבוע בעלות על שפתיך. את לא זוכרת נשיקה דומה, כזאת כואבת ואינטנסיבית. את פוקחת את העיניים רק כדי לגלות שאין בהן כול שימוש, את שדה הראיה שלך חוסמות עיניים ירוקות, שער שחור ואף נישא, את עוצמת את העיניים בשנית ומתמסרת לחושים שלך, שעסוקים בידיו החמות ושפתיו. את מופתעת מעט כשאת מרגישה את ידיו של הארי מרפרפות על החזה שלך, כשהוא נכנס לך מתחת לחולצה ונוגע בשדייך את רטובה יותר מאי פעם. כול מה שאת יכולה לעשות זה להתפלל שהרגע הזה לא יגמר. אבל את יודעת מה יקרה, בדיוק מאותה הסיבה שהתפללת, את יודעת שזה נגמר כשהידיים שלו יוצאות מהחולצה שלך ונשזרות בידיך, מחזיקות אותן ללא תזוזה. את מגלה שידיך היו על גופו ומעט מופתעת כי את לא זוכרת שהן הגיעו לשם. ידו מרחיקה את אצבעותיך ממפשעתו ואת שואלת את עצמך אם בגלל המגע שלך הוא החליט להפסיק. את מאוכזבת אבל רואה את מה שעשיתם על הספה כצעד מעודד. את מנשקת אותו נשיקה אחרונה, שואלת את עצמך אם ללחוש לו תודה או לא, אבל לפני שגיבשת החלטה הוא לוחש לך שהוא מצטער.

את מבינה למה הוא מתכוון, כי התשובה לשאלה שעומדת לך בגרון נמצאת בעיניו. ואת נזכרת שוב

למה התאהבת בו ולמה לעזאזל אין לך בעיה לחכות במשך כול הנצח. לפני שאתם קמים מהספה שהייתה נוחה באופן מפתיע הארי מושך אותך לנשיקה נוספת ומלטף את שדייך. את מחייכת בתוך הנשיקה כשאת מבינה שהוא עשה צעד גדול מבחינתו.

עובר שבוע, כול בוקר הוא מנשק אותך ונוגע בחזה שלך. לפעמים מתחת לחוצה ולפעמים מעליה, כאילו בודק אם זה עדיין בסדר. את נרטבת כול פעם מחדש ומתאכזבת כול פעם מחדש כשהוא לא ממשיך, עד שנמאס לך, אם הוא יכול לכבול את ידיך כול פעם אחרי שאת נוגעת בו גם את יכולה לשחק עם הידיים.

בבוקר את מחזיקה לו יד אחת ומכניסה אותה לתוך המכנסיים שלך, מובילה אותו לפגוש את המקום הרטוב שבך, הוא מפסיק לנשק אותך ברגע שהוא מבין מה את עושה, הנשימות שלו חדות וקצרות על שפתיך, אבל הוא לא מפסיק אותך ולא מושך את היד. זה נותן לך אומץ ואת נרטבת מחדש כשאת מרגישה את היד שלו בין רגליך, חמה וגדולה מול אצבעותיך הקרות שאת רגילה לחוש שם. שתי האצבעות שלו נחות על הדגדגן שלך. את מביטה בעיניו הירוקות, הוא לא מחזיר לך מבט. ראשו מופנה מטה, כאילו מנסה לראות את ידיו מתחת למכנסיים, אצבע גדולה מלטפת את השער הקצר שלך למטה לוחצת בעדינות במשולש החיצוני. משחררת לך אנחת עונג שכול כך חיכית לה. כשהוא מהסס למשמע האנחה שלך את מקמרת אליו את גופך בלהיטות, הציפורניים שלך ננעצות בזרועותיו ואת דוחקת בו להמשיך. הוא נוגע בדגדגן שלך עם נוספת, מעניק לו לחיצה, עיניו נראות משועשעות כשאת גונחת והוא שולף את היד בלי לגעת במקום הלח שבך. את אומנם מאוכזבת אבל את גם לא. כשאת מנסה להראות לו מה את הרגשת ולהיכנס תחת מכנסיו הוא שוב מחזיק את ידיך. לא נותן לך לגעת למרות שאת רואה בליטה במכנסיו. את נושפת בזעם שהוא קם מהמיטה ויוצא למקלחת.

בערב את חוזרת הביתה לריחות של תבשילים שלא את הכנת ואין להם את הריח של האוכל של אמא. מה שאומר לך שהארי בישל או שהוא הזמין אוכל ממסעדה מקומית. החוש הפנימי שלך מצביע על האפשרות השנייה כי הארי ממעט לבשל, הוא טוען שהוא הכין מספיק אוכל בילדותו ולא חסר להם כסף לאכול כול חייהם מחוץ לבית. אז אוכל של בית זה קופסאות שאת מביאה מההורים או שאת מבשלת לשניכם. משהו פשוט, לא יותר מסובך מפסטה ורוטב.

הוא הזמין אוכל מהסיני הקבוע שלכם ואומר לך שהוא רוצה לדבר. אתם יושבים אחד מול השני, כול אחד עם המוקפץ שלו בקרטון צבעוני והמקלות שמזכירים לך שרביטים. את עדיין מנסה להבין איך לאכול מהם בלי להפיל את הפסטה החלקה על השולחן. אבל כמו תמיד את נשברת ועוברת למזלג המוכר בזמן שהארי אוכל עם המקלות בלי להפיל דבר. את אומרת לו לדבר.

הארי זורק את הדברים על השולחן בלי להכין אותך מראש ואומר שאתם צריכים להאט את הקצב. את מרגישה איך הלחיים שלך מאדימות. הוא אומר שהוא יודע שאת רוצה אבל הוא פשוט לא יכול. כשאת מגמגמת משהו על זה שהיום בבוקר היה לך כול כך נעים הוא משפיל את מבטו. כשהגנים הג'ינג'ים שלך מתעוררים הקול שלך מפסיק לגמגם ומתחזק. את אומרת לו שנמאס לך לחכות לעזאזל, הקול שלך בחצי צעקה. הראש שלו לא עולה, את נוטשת את קרטון המוקפץ שמלא עדיין עד החצי ומתקרבת אליו. הוא יושב מספיק רחוק מהשולחן, את מתיישבת על ברכיו וסוחטת ממנו נשיקה. הוא קפוא, שפתיך מנסות להוציא תגובה בכוח משפתיו, מוצצות ונושכות לסירוגין ללא הרבה הצלחה.

הארי לבוש בבגדי מוגלגים שאיתם קנה את האוכל ואת לובשת גלימה כחולה. את מחליטה שהגלימה מיותרת ומורידה אותה בתנועות גדולות. נשארת עם גופיה ומכנסי ג'ינס מוגלגיים גם כן.

השולחן תקוע בגבך אבל לא אכפת לך. הידיים של הארי קפואות על ירכיך, לא עוצרות בעדיך אבל לא משתפות פעולה. את פותחת את הכפתור הראשון בג'ינס שלו ומורידה את הרוכסן מטה, הוא יושב על הג'ינס ואין לך אפשרות להפשיל את מכנסיו. אז את מכניסה את ידך מתחת לתחתוניו. הזיין שלו חם ועבה, את מרגישה את השער, מנסה להקיף אותו בידך ומכווצת את המצח בבלבול שאת מצליחה רק בקושי, את שואלת את עצמך כמה הוא גדול ואיך הדברים האלה לא כואבים לשאר הבנות. את מרוכזת כול כך, מגורה כול כך, את לא הבחנת שהידיים של הארי ירדו מירכייך עד שהם ננעצו בגבך מתחת לגופיה. את מרגישה את הידיים שלו אבל מחליטה להתעלם, כשאת לוחצת עליו הוא גונח. את מתחילה לעבור על האורך, לגלות עד כמה זה גדול. אבל הארי עוזב את גבך, את מרגישה בהתנגדות שלו למעשיך, אליך. הוא מבקש שתפסיקי. את מוציאה את היד שלך באכזבה והוא סוגר את הכפתור. כשאת קמה מברכיו את שואלת אותו אם זה בכלל היה לו נעים. הוא לא מסתכל לך בעיניים בזמן שהוא עונה לך שכן. כשאת שואלת אותו למה לא היה אפשר להמשיך הוא לא עונה.

את מכניסה את האוכל שנישאר למקרר ושותקת, לא מעיזה להתבונן לו בעיניים. את חושבת על מה שעשית ומבינה שבמקום לכבד את מה שהוא רוצה את כפית את עצמך עליו. אחר כך אז את שואלת את עצמך אם זה בכלל נקרא כפייה או לא.

הארי לא מחבק אותך כשאתם שוכבים לישון, זה צורב לך אבל את לא מעיזה להגיד שום דבר, כשאת מתעוררת בבוקר את מוצאת את עצמך בזרועותיו וזה גורם לך לקוות שאולי הכול בסדר.

את מסתובבת אליו, העיניים הירוקות שלו פקוחות וכשאת מביטה בהם את מרגישה שאת יכולה לצלול בהן לנצח, את לא מצליחה לנתק את המבט מעיניו עד שהוא ממצמץ. האישונים שלו לא מפסיקים לזוז, הארי מביט בכול דבר מלבד בעינייך, את יכולה לחוש את מבטו עובר על שפתיך.

את לוחשת את שמו.

עיניו ננעלות על שלך בהיסוס ואת אומרת את המילה הקשה מכולן. סליחה.  הוא ממשיך להביט בך ושותק. לא ציפית לדבר אחר אז את נותנת לעצמך לטבוע שוב בירוק בעיניו, אבל הפעם, הוא נועל את מבטו בחום שבעיניך ואת יכולה להגיש את ההבדל.

הוא לוחש את שמך, המילה הקצרה מתגלגלת על שפתיו ואת בטוחה שאין שירה יפה מזו, ג'יני. ג'יני. ג'יני.

כשהוא אומר שהוא מבקש סליחה על אתמול את לא מאמינה לו, למרות שאת לא אומרת כלום את חושבת שהוא רק מנסה להיות נחמד. אין לו על מה לבקש ממשך סליחה.

הוא מזכיר את מה שעשית אתמול בלילה ולחייך מתחממות כשצבעם מתקרב לצבע שערך, הוא אומר שהוא יודע שהוא בעייתי ואת צוחקת למשמע התיאור שמתאים לילד קטן ולא לגבר מבוגר. ואז הוא מפתיע אותך, הוא מפתיע אותך כשהוא אומר שזה היה לו נעים, והוא רוצה לנסות.

את נשארת שותקת, כשהוא מנשק אותך את מחזירה לו נשיקה מהוססת, מיתוך הרגל בלבד. כשהוא תופס את ידך ומקרב אותה לתחתית בטנו את לא זזה. לא יודעת לאן להמשיך מכאן. הוא מחייך בעצב כשאת מושכת את ידך חזרה וזה נראה כאילו החלפתם תפקידים.

את לוחשת לו שאת לא רוצה לפגוע בו, שאתמול פגעת יותר מדי, שיחשוב על זה עד הערב ויחליט מה הוא באמת רוצה, את תמיד כאן בשבילו. את אומרת ומוסיפה, רק לא עכשיו.

אתם חולקים עוד נשיקה אחת מהוססת לפני שאתם נפרדים לדרככם.

אחרי שאת מתעתקת את מבינה שגם הנשיקות שלכם כאלה, לא חודרות ולא מגששות, פושרות, שפתיים, מעט לשון וזהו, נגמר עוד לפני שהתחיל.

היום עובר לאט, את מספיקה לשנות את דעתך חמישים פעם על מה שאמרת בבוקר, אם פעלת נכון או היית צריכה לנצל את ההזדמנות.

את מתעתקת להורים בשעות הצהריים. אבא שלך קיבל את תצאות הבדיקות מהקדוש מנגו, לפני שנה באותו קרב הוא ספג קללה אפלה ששוכנת בגופו וממאנת להתעורר, ההורים מספרים לך שלפי הבדיקות הקללה תתעוררבשנתיים הקרובות ועכשיו הם מנסים להסיר אותה לפני שתתעורר. את מחבקת אותם חיבוק אחרון ואמא מבקשת שתמסרי דש להארי לפני שהיא מערימה עליך קופסאות אוכל רבות. את מהססת שניה לפי שאת אומרת לה שכמובן תעבירי. אם היא רואה את ההיסוס היא לא אומרת כלום ואת מודה לה על זה.

את מגיעה הביתה לפני הארי ומתיישבת לכתוב דוח בשביל משרד הקסמים. כשהארי מאחר את מתחילה לדאוג, את חוזרת למנהג שלך כילדה קטנה וממוללת קצוות שער אדומה. אחרי חצי שעה קול ההתפוקקות המוכר נשמע ואת נרגעת אוטומטית.  כשהארי נכנס הוא מתנצל על האיחור עוד לפני שאת מספיקה להגיד על זה משהוא, הוא היה עם רון. דיבר איתו על. הוא לא מסיים את המשפט, הקול שלו משתתק והוא נועץ בך מבט רב משמעות. את מאדימה כשאת מבינה על מה הם דיברו. אבל זה הוגן גם את עשית את זה. את לא מספרת לו שדיברת על זה עם הרמיוני לפני.

את שואלת אותו מה עכשיו.

ארוחת ערב, הוא אומר. הוא שולף קופסה שנשמרה בקסם טריות ואיטום לריח מהארון העליון, מאפינס שוקולד, טרי וחם בדיוק כמו שיצא מהתנור. הוא אומר לך שהכין אותם בצהריים במיוחד בשבילך. את מתקרבת אליו ומנשקת אותו בהתלהבות. הוא מחזיר לך נשיקה יפה לא פחות מתוקה ונמשכת. אולי העולם לא נעצר כמו שכתוב בספרים אבל את בהחלט מגבשת החלטה ברורה לגבי מה שאת רוצה לעשות.

מתחת לנשיקה שלכם את שואלת אותו אם מה שהוא רצה בבוקר עדיין תקף. וכשהוא עונה לך שיותר מאי פעם, אתם נוטשים את המאפינסים על השולחן עד הבוקר.

		הפרק הבא